מישהו יכול לומר לי את דעתו על פרק ראשון בסיפור(יש אלימות במשפחה) - קישור מצורף

שואל השאלה:
אוף נראה לי זה גרוע

שואל השאלה:
מישהו רואה את זה בכלל?..

שואל השאלה:
אוזני זה האוזנים שלי איך שלא כותבים

שואל השאלה:
אוזניים אוזנים אין לי מןשג

שואל השאלה:
ותודהה

שואל השאלה:
יש עוד חלק להעלות מה אומרת?

שואל השאלה:
וכן התכונתי מיטה

ממש אהבתי!! לדעתי תעלי את המשפט "כך, אגב, נמשכה כל השנה," שורה למעלה בשביל שיהיה אחרי המשפט הראשון, יותר מתאים שם. תחליפי את סימני הפיסוק בסימנים מתאימים ולא סתם סימנים. אני אשמח לקרוא את הסיפור.

יואו כן אני חושבת שכדאי לך

שואל השאלה:
^^מה זאת אומרת, לא הבנתי

כאלו כדאי לך להעלות עוד חלק

שואל השאלה:
ואי סליחה על הקטע עם הסימני פיסוק אני קצת מתקשה בכל הקטע הזה מבטיחה לנסות להשתפר

שואל השאלה:
כן כן! כבר מעלה, התכונתי ל יאללה לתחת

הוספתי את הסיפור. עוד משהו, תאריכי את הפרק זה נורא חשוב. הפרק נורא קצר זה אפילו לא ממלא את כל המסך. תפרטי יותר בתיאור של הסיפור

שואל השאלה:
תודה! אני אנסה, יהיו בטח פרקים יותר ארוכים ואולי קצת יותר קצרים.. מבטיחה לנסות אבל בקטע הזה

^^^^^^ ; ! פחות מתאימים איפה שהוספת אותם.. לדעתי תוותרי עליהם

שואל השאלה:
שיניתי את זה (בוואטפד ) תודה על ההערה!!!

שואל השאלה:
ממש מעריכה

בכיף:)

שואל השאלה:
העלתי עוד חלק! אין לי מושג אם הוא טוב או לא.. אולי לא חחח

הוא טוב ממש!

אהה

מ

וואו. הייתי קורא עוד כאלה זה מעולה

שואל השאלה:
תודה! יש לך וואטפד? העלתי עוד שני חלקים!

שואל השאלה:
ואם אין אני יכולה לשלוח פה

אין לי את יכולה לשלוח לפה ?

שואל השאלה:
התכוונת לאטום לשים אצבעות על האוזנים

זה ממש טוב!!! הדבר היחיד שלדעתי כדאי לך לשנות זה את המשפט שכתוב בו:" הוא לא טום
( מזתומרת טום ? ) את הדבר אוזני,ולחכות שאבי יכנס לחדרי,יפיל אותי מהממת( התכוונת מיטה ?) ויתחיל להכות אותי " .
אבל חוץ מזה הסיפור עצמו ממש טוב!

שואל השאלה:
הוו תודה לך!!! באמת!

שואל השאלה:
לבית הספר אבי היה שולח אותי בבגדים קרועים תמיד, שהיו גדולים עלי במידה או שתיים(על זה לא היתי מתלונן. זה בא לטובתי.) ומסריחים שהכריח אותי לקחת מפח הזבל השכונתי. שקית אוכל לא היתה בידי, ובימים שכן, היא היתה "זוכה" לתפוח נגוס שנזרק לפח.
את התפוח היתי חוטף מהשקית שלי בארוחת העשר.
בזמן ארוחת הצוהרים לא זכיתי לאכול בקפטריה, מכיוון שקבוצה מילדי הכיתה בה למדתי היו מכים אותי, ונועלים אותי בכיתה.
לדפוק על הדלת כמו מטורף לא עזר, כי כל המורים היו בקפטריה, דואגים ש"הכול יתנהל כשורה".

את השיעורים היתי מעביר בבהייה ברצפה או בעט הכחול היחיד שהיה ברשותי במשך כמעט שלוש שנים, עט שלא כתבתי בו דבר מלבד תאריך בקצה המחברת בכל שיעור.
בהפסקות היתי יושב בקצה הכיתה, או שהיתי יוצא החוצה לדשא, אך זה היה רק לפעמים.
למורים ששאלו אותי מתוך נימוס בלבד על החבורות בפני, שיקרתי ש"מישהו כיסח לי את התחת", והם היו מעלים על פניהם חיוך, מן חיוך דאגני כזה. או כשהיתי רוצה לצחוק קצת בעצמי, היתי משקר ש"חייזרים באו מהחלל והכו אותי". ובדרך כלל היו מגחכים ומלטפים את פני בעדינות. ידעתי שהם חושבים לעצמם, "איזה מן שטויות יש לו בראש." כי ראיתי שהם הסירו את החיוך מפניהם, והביעו הבעה מרירה ואפילו גועלית, רגע לפני שסובבו את ראשם לגמרי.
אבל באמת היו לי שטויות בראש.

פעמים נדירות היתי מתגנב לקפטריה לפני סיום הלימודים ומדבר עם עובדת הקפטריה, "גברת ארוחת הצוהריים שאף פעם לא אקח בזמן".(אהבתי לקרוא לה כך כי כל הזמן צחקה למשמע הכינוי.) תמיד חשבתי שהיתי חביב עליה, כי היא ליטפה בעדינות את גבי וחייכה אלי חיוך יפה כל כך. היא דאגה לתת לי מגש עם כמות מכובדת של אוכל. את האוכל היתי זולל במהירות אל מול פניה. ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות לאכול עד מחר באותה שעה. הכול כדי שהבטן שלי תהיה שבעה לזמן מה. בפעמים הראשונות היתה מנסה להגיד לי לא לאכול מהר כל כך, אך מהר מאד הבינה שהיא מנסה לשווא. "למה אתה לא מגיע בזמן הפסקת האוכל, מותק?" היתה שואלת בנימוס. תמיד היא היתה מקבלת את אותה התשובה, "אני אף פעם לא רעב בזמן הזה." דיברתי בקול שקט כל כך. על פי הבעת פניה ידעתי שהתשובה שלי אף פעם לא השאירה אותה שבעת רצון. היא היתה שולחת אותי בחזרה לכיתתי, קוראת לי "מותק" ו"חמוד" בקולה הרך. היתי מחיך אליה, יוצא מהקפטריה, מחכה שהשעה הנוכחית תסתיים ונכנס לכיתה לשיעור האחרון.


זה החלק ה3

קראתי גם את החלק הרביעי, יפה ממש.

שואל השאלה:
ממש תודה לךך!!!

שואל השאלה:
כן!! שניה

שואל השאלה:
בשנה שהגיעה אחרי כל המכות, אבי החליט שחבל לבזבז את כוחו עלי; על "ילד מגעיל" ו"חסר תועלת". אחר הצוהרים, היה אבי גורר אותי למטבח, בעודי מנסה להשתחרר מאחיזתו החזקה לשוא, הוא מפיל אותי על רצפת המטבח, מול התנור, שדאג להדליק כמה דקות לפני שהגעתי לבית. חום התנור, לפני שידי השמאלית היתה נכנסת אליו, צרב את פני. היתי מתחנן, "היום אעשה יותר מטלות!" ואחר כך מתחרט, "כל השבוע אעשה את כל המטלות בזמן! בבקשה!" היתי שבור. לבי כאב, לא היה ביכולתי לגרום לו להפסיק.
אבי ידע מראש שהוא לא יפול בתכסיסי; גם אני ידעתי.
הוא היה אוחז בידי השמאלית, שהיתה מלאה בסמני כויות נוראים מהפעמים הקודמות, אני מנסה למשוך אותה בחזרה אל גופי. "תכה אותי! רק לא לתנור, אני מתחנן!" היתי צורח. זה לא היה אכפת לו. מה חשבתי, לבן אדם כמוהו לא יהיה אכפת.
ידעתי שהוא לא מפעיל את כל כוחו על ידי. הוא הטיח בפני אגרוף, ואני נאבקתי בדמעותי, לא מניח להן לצאת. נאבקתי בגופי גם כן, כדי לא ליפול.
באותה התקופה, אם וכאשר היתי מוריד דמעות או נופל על הרצפה ממכותיו; היתי חוטף יותר.
בסופו של דבר, אחרי כול נסיונותי להתחמק, אבי הפעיל עוד יותר כוח על ידי, ו"הניח" לה להצרב על פסי התנור הלוהט; 200 מעלות מול ילד שאין ביכולתו להתנגד.
כעבור שתי דקות, מלוות צרחות כאב, שהרגישו כמו נצח, אבי הוציא את ידי מהתנור, והקים אותי לכיור. בעודו פותח את הברז אני מתחנן שלא יעשה את זה; התחנונים, כמובן, לא מועילים. הוא בדק שהמים מספיק קרים, והם באמת היו. (לצערי.)
הוא משך את ידי בחוזקה לזרם המים הקרים מספיק, גורם לי לצרוח את כל נשמתי, ולהתפתל במקומי. צרחותי היו מלאות כאב, נפשי ופיזי, עם הכאב הפיזי למדתי להתמודד הרבה יותר, הכאב הנפשי כאב הרבה יותר. אחר כך היה דוחף אותי לחדרי, ונועל את הדלת.
תמיד היתי דוחף את ראשי לכרית, ומתחיל לבכות את נשמתי בשקט.

שואל השאלה:
ואי סליחה שלקח זמן מקווה שתאהב

שואל השאלה:
אני עדיין לא יודע אם להזכר בימים הטובים היה טוב בשבילי או לא.
היתי נקרע בין לשמוח על זה שהימים האלה קרו, וישארו בלבי תמיד, ובין לבכות על זה שהימים האלה נגמרו ולא ישובו לעולם.
לפני שאמי נפטרה ואחיותיי הועברו לפנימיה והקשר שלי איתן נפסק, היו לי את החיים הכי טובים שיכולתי לבקש.
אמנם לא היה לי "הכול", אך דבר לא חסר לי.
לבית הספר היתי מגיע בבגדים נקיים ונעימים שכובסו.
היתי תלמיד מצטיין. בלי צחוק.
כל דבר שהיה נדרש ממני לעשות היתי עושה תכף ומיד.
התנור במטבח שימש לאפייה ולא להתעללות נוראית.
הצלקות היחידות שהיו על גופי הן צלקות משיגעונות שלי בתור ילד,
בפארק ליד הבית, במשחקים עם אחיותיי או כשלא הקשבתי לאמי ולא נזהרתי.
אהבתי נורא לטייל.
אמי היתה לוקחת את אחיותיי ואותי בכל יום ראשון לבית על האגם, שהיה קרוב לעיירה שלנו.
המקום היה יפהפה. את כל האגם הקיפו עצים וצמחים. מי האגם היו צלולים כל כך. בילינו את רוב שעות היום בשחיה באגם ההוא, אחיותיי ואני הינו כל כך משוגעים עליו. את שעות היום בהן לא שחינו באגם, הינו יוצאים לתחרות ריצה מגושמת כל כך ומשתגעים בדרכים שהעלנו על דעתנו. מכיוון ששביל מסודר לא היה מסביב לאגם, הינו רצים בין כל העצים והצמחים מסביבו. היתי עוקף אותן דרך טיפוס על העצים ומרמה אותן בכל דרך שהופיעה בדעתי באותם הרגעים. לאחר כל הטירוף הזה, הינו יושבים על הדשא וצוחקים המון על החיים עד שאמי קראה לנו לבוא לאכול. בשמונה בערב הינו מופיעים בבית הריק, מתארגנים לשינה ונזרקים על המיטות. כך היה כל יום ראשון במשך שנתיים שלמות.(בעתיד, ימי ראשון הפכו לסיוט הכי גדול שלי, כי לימודים לא היו ולא היה לאן לברוח.)
היתי מאושר כל כך. לא היתי משנה בחיי דבר.
היה לנו כלב ושמו בנג'מין. כשם חיבה קראתי לו בנג'י או פשוט בן.
הוא היה כלב יפה, עם פרווה בצבע חום בהיר ועינים כמעט באותו הצבע.
לכל בן אדם שהיה שואל אותי ברחוב מה השם שלו, היתי עונה "בנג'מין, אני בחרתי לו את השם הזה!" בחיי, היתי גאה כל כך בעובדה שאמי הרשתה לי לבחור לו שם. הם תמיד צחקו ומלמלו "שם יפה, שם יפה" והמשיכו בדרכם.
אבי רוב הזמן לא היה בתמונה באותם ימים, הוא היה משתכר באיזה בר ויושב עם ה"חבר'ה".
תמיד היתי אסיר תודה על הדבר, כי העדפתי לבלות עם אמי ועם אחיותיי.
ארוחות בוקר, צוהריים וערב תמיד השאירו אותי שבע ומלא.
אמי היתה שמה מכל טוב על הצלחות שלנו, ירקות, גבינות או בשר.
הארוחות האלה היו כיד המלך בשבילי.
אחרי כל ארוחת ערב אחיותיי ואני הינו יושבים מול הטלויזיה ובוחרים כל ערב כל אחד בתורו סרט שירצה לראות ביחד.
בשעה שמונה בערב, לפעמים תשע אם הינו משכנעים את אמי, הינו כבר במיטות.
הימים האלה היו טובים כל כך בשבילי.

הנה החלק ה4 תכף שולחת את ה5

שואל השאלה:
כאשר הגעתי לגיל שמונה, חיי הפכו קשים הרבה יותר.
את המכות הנוראות מגיל שש עברתי בשלום והכוויות מהתנור מגיל שבע נשארו רובן סימנים סגולים נוראים על ידי השמאלית, פני היו מצולקות מזכוכיות והרוב מרגליי היו מלאות באותן הצלקות גם כן. בגיל שמונה אבי הקשה עלי עוד יותר. הבקרים נשארו אותו הדבר; היה עלי להספיק לבצע את כל מטלותיי, לפעמים היה אבי מכה אותי עוד "קצת" אך אלה היו פעמים יחידות בלבד, כי הוא לא הרפה מהדעה שאני ילד "חסר תועלת" ושהוא לא צריך לבזבז את כוחו עלי. פעמים רבות יותר היה מפשיט את בגדיי ומשאיר אותי עם תחתונים בלבד לעמוד מול המראה שבשירותים ולהגיד שאני ילד מגעיל וילד רע, וכמה נורא שהרסתי את חיי אבי. לפעמים היה אבי מטיח את פני במראה או בקיר. אחר כך היתי רץ בידיים ריקות לבית הספר.
בכלב שלי, בנג'י, אבי התעלל בשעות אחר הצוהריים.
הוא היה נועל אותי בחדרה של אמי ולפעמים בחדרי, ואף פעם לא היתי יכול לראות את דרך ההתעללות, רק את איך שבנג'י היה אחרי. אחרי שאבי נעל אותי באחד החדרים, אטמתי מיד את אוזניי כך שלא שמעתי לעולם את מה שהתחולל ברגעי ההתעללות.
מספר פעמים רגליו של בנג'י היו עקומות במידה נוראה. לפעמים היה מדמם מכל מקום שהיתי יכול להעלות על דעתי. מספר רב יותר של פעמים אלה היו מכות וחבורות שלא הצלחתי לפענח. לפעמים היו הפצעים נהפכים לצלקות שלרוב לא היו נראות לעין על פרוותו, אך על רגליו תמיד הלך בצורה עקומה.
הערכתי בראשי שרגליו יחזרו להיות כמו שהיו.
הן לא.
חודש נמשכו ההתעללויות האלו, עד שיום אחד, אבי הסביר לי בנועם ש"בנג'י ברח ולא יחזור לעולם". על פי מבטו ידעתי שבנג'י שלי לא ברח. יום ראשון בבוקר היה היום האחרון שזכיתי לראות אותו.
בערבים אבי היה מכריח אותי שוב לעמוד מול המראה שוב ולחזור על מילותיי מהבקרים, רק בצעקות. פעמים אחדות היה נגזר עלי לעמוד מול המראה בעירום מלא ולחזור על אותם הדברים.
אחר כך אבי היה יושב לו בסלון הבית ומשתכר בזמן שאני מבצע שוב את אותן המטלות מהבוקר כי הוא בלגן את הבית כשהיתי בבית הספר. בשעה תשע בערב היה אבי משליך אותי לחדר שהיה של אחיותיי. בחדר לא היה דבר. היתי ישן בתחתונים בלבד(כשעמדתי מול המראה בעירום מלא, היתי ישן בעירום מלא.) על הרצפה. בלילות הכי קפואים היתי מקפל את גופי לצורת כדור ומנסה לשמור כמה שיותר על חום גופי. בלילות היותר חמים היתי זוכה לישון כשגופי פחות מקופל. הלילות היו קשים כל כך. בבוקר היה הגב שלי כואב נורא וכך גם עורפי. את מטלותיי היתי מבצע בקושי רב. הרגשתי שהגב שלי נשבר. הרגשתי שכל גופי נשבר. באותה השנה ידעתי שעלי לעשות כל דבר על מנת להרוויח פרוסת לחם. כשאבי נעלם מהבית, היתי רץ לפח השכונתי ולא מתאמץ יותר מדי למצוא לי ארוחה טובה שסיפקה אותי. היתי מגניב גם אוכל לחדר של אחיותיי ל"מקרה חירום". בזמן שאבי לא היה בבית(היו אלה פעמים נדירות אך הודיתי עליהן לאל) היתי תופס שינה טובה בחדר של אמי או שלי.
אני לא מתחרט על הימים האלה.

תודה אני אקרא

שואל השאלה:
תודה לך!

שואל השאלה:
כשהגעתי לגיל עשר את רוב השנה לא ביליתי בביתי.
אבי היה משאיר אותי אצל דוד בן ודודה ג'יין כי היה טס לחו"ל המון.
השהות אצל דודיי לא היתה מהנה, אך אני לא מעז להתלונן ולא מתחרט על זמני שם.
להיות כנה, עד היום אני לא יודע לאן טס, מה היה עושה שם או איך השיג את הכסף לטוס(השאלה הכי גדולה שהיתה בראשי, כי באותו הזמן כסף לא היה לנו בשפע ובטח לא בכמות שמאפשרת טיסות רבות כל כך.)
עם הזמן הפסקתי להתעסק באבי, היתי "חוטף" דפי נייר וצבעי עיפרון מבני דודים שלי, ומצייר עליהם כל מני ציורים שדמיינתי בראשי במשך השנים; היתי מצייר בעיקר איך הבית שיהיה לי בעתיד יראה ואת המשפחה העתידית שלי.
המחשבות על חיי העתידיים העסיקו אותי המון, במיוחד באותן השנים עם אבי. כשבית ספר לא היה המקום הבטוח שלי, היתי מרבה לדמיין את העתיד.
התקופות ששלטה במוחי המחשבה על לחיות עם בן היו רבות.
קשה היה לי לדמיין את חיי עם אישה.
היתי מוצא נחמה בלחשוב על בן הזוג העתידי שלי.
ילד בגילי מחשבות כאלה בהחלט לא היו אמורות להעסיק, אך למצוא מקורות ניחום אחרים היה נחשב לבלתי אפשרי בעיני.
אני חושב שהתרגלתי לחיים עם הדודים שלי מהר מדי. בזמנים שאבי לא טס לחו"ל, התעללויות המשיכו.
לא ארצה לפרט על הדרך שבה התעלל בי אבי, אחסוך מכם את הפרטים.
בכל מקרה, הציורים נשמרו בקופסת עץ מתחת למיטתי בחדר שחלקתי עם עוד ארבעה ילדים, בני הדודים שלי.
אגרתי המון ציורים.
כשהתחלתי לצייר מחשבות עכשוויות(כלומר לא מה שדמיינתי בשנים הקודמות) על העתיד, משבוע לשבוע המחשבות האלה היו משתנות. במספר ציורים היתי מצייר לי בית קטן וצנוע. בכמה אחרים היתי מצייר לי בית גדול בהרבה. לפעמים היתי יוצר לי צריף ביער, ולפעמים היתי מצייר בניין בעל שלוש קומות.
היתי בטוח שבניתי לי עתיד יפהפה כל כך, זה הטריף אותי.
בקיצור, אהבתי נורא לחשוב על העתיד. אני חושב שזה הדבר שהכי החזיק אותי בחיים.


~~

הו. שלום! סליחה שלא העלתי אתמול והיום כל היום־ היה קצת עמוס.
בכל מקרה חג שמח לכולם ולכולן ותודה על הכולל! 3>