תכתבו לי בעיות שלכם בחיים בחרוזים

משעמם לי
ושוב משעמם לי

אחלה חרוז

אין לי חברים
אני רוצה חברים
יו

משעמם

תענו לו הוא בן אדם גוד

השכנים שלי טפו
הלוואי שישרפו

זה התחיל עם מחשבות
והפך לחרדות
הייתי יוצאת ומפחדת מהכל
כל היום רק מחשבות
הן תמיד כלכך רעות
רוצה לברוח מהכל
ומוזיקה היא הפיתרון
היא הלכה ועזבה אותי
הייתי כמו פרח שנובל
כל האנשים
הם תמיד רק הצרה
מעדיפה להיות לבד
ולהיות תמיד שלווה
כולם עושים רק רע
וכן זו לא בדיחה
אין בי עוד תקווה
אז אשאר לי פה עכשיו

בא לי אייסקפה
לצאת מהבית יפה
רק את זה אני רוצה
מגיע לי פרח מהקצה

בלי בריאות כלום לא שווה,
הלוואי שזה היה משתנה,
קשה להיות חולה להיות בודד,
הלוואי שהייתה תקווה להתעודד,
כל מה שחשוב זה להיות בריא ,
אם רק היה לי אפשרות כי,
זה כל מה שאני רוצה בשבילי..

זה התחיל כשהיקרים לליבו עזבו,
לעולם הבא הם ישר הלכו
כשנשארתי לבד בחדרי עם חרדות
לאט לאט התחלתי להסתכל במראות ולשפוט,
לשפוט את עצמי ולהשוות את עצמי לאחרות,
וככל שאני ממשיכה הדימוי העצמי נופל לחשיכה,
מחשבות אובדניות פה ושם כי בחיים לא אהיה מספיק טובה והכל מיותר ומשעמם והלוואי שרק הייתי מישהו אחר,
המכתב שכמעט היה האחרון אבל לא, ואני ממשיכה לעוד יום ראשון,
ולאט לאט המצב מחמיר ולא יכולה לראות את הצד הטוב והבהיר..
לאחר מכן מגיעה החרדה החברתית וכל הרע ממשיך להציק,
מורידה את הראש במסדרונות, מנסה להשתיק את הקולות של העלבונות,
וכשלא משנה מה אני עושה זה מרגיש שאני אף פעם לא מספיק טובה.
ניסיונות וניסיונות ולהמשיך לנסות, כשכמעט אני מוותרת אני צריכה הלקשיב עוד פעם למשפט "בסוף זה יהיה אחרת", ועם קצת תקווה אני ממשיכה ואני מנסה.

החלום שלי זה להיות רזה
בבית ספר אני מתחזה
הביטחון שלי ברצפה
ובראש שלי מרוב מחשבות יש הצפה
לפעמים יש מחשבות אובדניות
כי אני משווה את עצמי לבנות אחרות
לא אוכלת במשך יומיים
מנסה להקיא פעמיים
ההקפי חרדה באים
כל הרגשות מתחבאים
ואו אני ממש גרועה אבל לא נורא :)