אני כלכך שבורה. יש פה הרבה לקרוא..

ראיתי את הכלבה שלי נדרסת לי מול העיניים.
תמיד קיוויתי שזה לא יקרה כי ידעתי שהיא פצצת אנרגיה וגם פעם אחת היא ברחה לנו ורצה לכביש ולמזלי היא לא נפגעה יותר מידי. העצמות שלה בסדר. יש לה כמה שיפשופים והציפורן שלה נשברה. לא משהו רציני. פשוט מרגיש כמו נס. הרכב פשוט עבר ב80 קמש ופגע בה (הקולר שלה יצא לה מהצוואר, זה היה קולר חנק) היה בום ממש חזק והפגיעה הייתה בראש שלה לדעתי הנהג לא ראה אותה מגיע. אבל הוא בטוח שמע את הבום. הוא פשוט המשיך לנסוע והיא הייתה דבוקה לחלק הקידמי של הרכב שלו. הייתי בטוחה שהיא תמות. הייתי בטוחה שראיתי אותה מתה מול העיניים שלי. זו הייתה בפעם הראשונה שבה רעדתי ככה ופשוט כלכך בכיתי שלא ידעתי מה להגיד לא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלצעוק וליפול לרצפה. זה היה הפחד הכי גדול שלי. הייתי בטוחה שזה הסוף שלה. אבא שלי ממש חמש דקות לפני שזה קרה אמר לי "תשחררי אותה קצת אנחנו בטיילת לבד לא יקרה כלום" ואמרתי לו "לא אין לי אומץ אני יודעת שהיא תשתולל ותרוץ לכביש, היא משוגעת" והיא נשארה קשורה. אני גם זוכרת שכעסתי עליה ממש כמה רגעים לפני שהיא השתחררה מהקולר ורצה לכביש. אני מרגישה שזה לקח שאלוהים הביא לי. (כעסתי עליה בגלל שהיא נשכה את הרצועה וגם תקפה אותי ואת אח שלי לא משהו רציני כזה אבל). אני כלכך מתחרטת שלא חזרתי הביתה. אני יצאתי מהבית עם אבא שלי והוא אמר לי שהוא הולך לזרוק לפח כמה דברים ולחכות לו. עד שהוא חזר היא עשתה את כל הצרכים.. ורציתי לחזור הביתה כי היה מאוחר (קרה היום ב23:10 כזה..) ואז נזכרתי שאבא שלי רצה לטייל איתי ועם הכלבה ושהוא צריך לחזור אז לא היה לי נעים להגיד לו שחוזרים הביתה. ואני מרגישה כלכך אשמה וכלכך היה לי קשה לראות אותה נגררת עם הרכב והוא אפילו לא עצר. הוא המשיך לנסוע. היא עפה ביחד עם הרכב משהו כמו 5 מטר ואז נפלה לרצפה ורצה לבית שלי.
אני לא יכולה להפסיק להריץ בראש את איך שהרכב התנגש בה.
אני כלכך פוחדת.
בעיקר עליה וגם קצת בקטע כלכלי.
ההורים שלי בהלוואות, אני בת 14 אין לי את הכסף להוציא על צילום, ביטוח, ועוד בטח כמה תרופות שלה. וזה כלכך כואב לי.