הם שןאלים אותי : הכל טוב? ואני מהנהנת, שותקת. שתיקה שלי מבטאת כאב ולא מחסןר במילים "העיקר שטוב לך" הם משיבים ואני מחייכת ובפנים צוחקת יותר פשוט להיות בשקט . ההורוקסופ שלי צועק: שום דבר לא ישתנה, את לא תהי מאושרת כל עוד תזכרי את הכאב אבל הכאב כבר לא עובר והזמן כבר לא עובד הוא לא מרפא הוא רק מלכלך אותי באבק וגורם לי להחליד מטשטש את המציאות. חשבתי לרגע שהוא נעלם אבל לא הוא כנראה תמיד שם , בפנים . פועם. צועק. כואב. כזאת אני חברה של הכאב