6 תשובות
וואו.
זה מדהים, והתיאורים שלך גם מדהימים.
אני לא ככ מבינה בשירים, אבל אני חושבת שהוא ברמה גבוהה, ואני מרגישה הזדהות מטורפת.
זה מדהים, והתיאורים שלך גם מדהימים.
אני לא ככ מבינה בשירים, אבל אני חושבת שהוא ברמה גבוהה, ואני מרגישה הזדהות מטורפת.
זה עצוב ועלו לי דמעות בעיניים. השיר מדהים בדרך הפשוטה שבה הוא מעביר סיפור. אני הייתי רוצה שתנסי לכתוב שיר על איך שהתגברת, לראות הבדלים כי *את פשוט כותבת מהמם!*
וואוו
זה מדהים
את מביעה את הכאב הזה בצורה כל כך טובה בניגוד להרבה שירים אחרים זה מעורר הזדהות גם אצל כאלה שלא חוו דבר כזה
זה מדהים.
זה מדהים
את מביעה את הכאב הזה בצורה כל כך טובה בניגוד להרבה שירים אחרים זה מעורר הזדהות גם אצל כאלה שלא חוו דבר כזה
זה מדהים.
האמת היא שאני ממש מתחברת לשיר. אני מזדהה עם כל מה שכתבת. אפשר להגיד שאני בתקופה כזאת - תקופה מאוד ארוכה, כבר חמש שנים - והייתי ממש רוצה לדעת איך יצאת מזה. אני כבר וויתרתי ואולי התרגלתי, אני ממש לא רוצה עזרה ואני גם יודעת שזה לא מצב שיוצאים ממנו בשנייה. אבל עדיין מעניין אותי מה התהליך שעברת אם לא אכפת לך לשתף? תודה
אנונימית
וואו
ככ הרגשתי את הכאב מתוך הכתיבה הזו
ולצערי הייתי במקום דומה לזה וביטאת את התחושות ( עד כמה שאפשר לבטא) בצורה מדהימה.
שמחה לשמוע שזה מאחוריך ואם את צריכה בכל זאת אני כאן תמיד
ככ הרגשתי את הכאב מתוך הכתיבה הזו
ולצערי הייתי במקום דומה לזה וביטאת את התחושות ( עד כמה שאפשר לבטא) בצורה מדהימה.
שמחה לשמוע שזה מאחוריך ואם את צריכה בכל זאת אני כאן תמיד
שואל השאלה:
(עכשיו אני מרגישה טוב וזה ולא דיכאונית אבל בדיוק מצאתי אותו כשניקיתי מחברות ישנות ורציתי לדעת מה אתם חושבים.)
שם השיר: הסבל
מחלחל כמו רעל, הדם הקר בעורקים
מזעזע ומשתק לי את הגוף
ואני עירנית לגמרי אבל כל כך עייפה
מקווה לעולם לא להתעורר לעוד יום נורא
מחשבות נוראיות, ים של לבה בנשמה
אני נקרעת מבפנים, הכל יוצא מכלל שליטה
הימים הם תערובת של אירועים לגמרי זהים
אני נשארת במקום, בעוד כל השאר מתקדמים
כל מה שאני רוצה זה שישנאו אותי ויפגעו בי
כי אני רוצה לברוח בלי להרגיש רע
לא רוצה להרגיש אשמה
מתה מבפנים כנגד יותר מידי חיה בשביל להתמודד
מחליפה בין כאב שאוכל אותי לבין חוסר תחושה מערפל
אלוקים, אני לגמרי טפשה, לא מוצלחת, נוטה להתקפל.
אני לא שונאת את החיים או את האנשים,
אני שונאת את עצמי
החיים נתנו לי המון הזדמנויות
ואני זאת שפישלתי
לא, אני לא רוצה עזרה
שיתנו לי לשקוע לתוך האפלה
והסבל
זה מוטבע כל כך עמוק בתוכי
זה מי שאני
וזה אף פעם לא עוזב אותי, נגמרו כבר הדמעות
העיניים שלי יבשות
כי כשאני יודעת שזה מגיע לי, איך אני יכולה לבכות?
זה מגיע לי.
אין אפילו הפסקה קטנה בימים האלה
מהמחשבות של לומר להתראות לנצח
למה אני עדיין כאן?
השאלה שרה לי באוזן במנגינה חולנית
שחוזרת על עצמה כמו דיסק מקולקל
אבל כמובן אני יודעת למה,
לא הייתי רוצה לגרום להם לבכות
אני אנוכית בדרך הזאת
אני מתנהגת בצורה טובה ואז הם לא שונאים אותי מספיק בשביל לזרוק
התנהגות פחדנית שוב, אבל זאת אני, ואני לא חזקה
שישכחו אותי. שישאירו אותי לבד.
שישנאו אותי, בבקשה שישנאו אותי, אני לא רוצה שום בית, לא רוצה דרך חזרה
בין החיוכים המזויפים והעיניים האדומות
האם הם אפילו מסוגלים לקרוא את הפנים שלי?
חשבתי שהם מכירים אותי.
הם לא רואה שאני לא יכולה לעשות את זה יותר?
שלא יהיו נחמדים אלי, פאק, שיפגעו בי, למה הם מחכים? להזמנה אישית חקוקה באבן?
אני כשלון טרגי, תירוץ עלוב לבת אדם.
הם לא מבינים?
אי אפשר להציל אותי. אני כבר מתה, והכל באשמתי.
אני לא שונאת את החיים או את האנשים,
אני שונאת את עצמי
החיים נתנו לי המון הזדמנויות
ואני זאת שפישלתי,
לא, אני לא רוצה עזרה
שיתנו לי לשקוע לתוך האפלה
והסבל
זה מוטבע כל כך עמוק בתוכי
זה מי שאני
וזה אף פעם לא עוזב אותי, נגמרו כבר הדמעות
העיניים שלי יבשות
כי כשאני יודעת שזה מגיע לי, איך אני יכולה לבכות?
זה מגיע לי.
(עכשיו אני מרגישה טוב וזה ולא דיכאונית אבל בדיוק מצאתי אותו כשניקיתי מחברות ישנות ורציתי לדעת מה אתם חושבים.)
שם השיר: הסבל
מחלחל כמו רעל, הדם הקר בעורקים
מזעזע ומשתק לי את הגוף
ואני עירנית לגמרי אבל כל כך עייפה
מקווה לעולם לא להתעורר לעוד יום נורא
מחשבות נוראיות, ים של לבה בנשמה
אני נקרעת מבפנים, הכל יוצא מכלל שליטה
הימים הם תערובת של אירועים לגמרי זהים
אני נשארת במקום, בעוד כל השאר מתקדמים
כל מה שאני רוצה זה שישנאו אותי ויפגעו בי
כי אני רוצה לברוח בלי להרגיש רע
לא רוצה להרגיש אשמה
מתה מבפנים כנגד יותר מידי חיה בשביל להתמודד
מחליפה בין כאב שאוכל אותי לבין חוסר תחושה מערפל
אלוקים, אני לגמרי טפשה, לא מוצלחת, נוטה להתקפל.
אני לא שונאת את החיים או את האנשים,
אני שונאת את עצמי
החיים נתנו לי המון הזדמנויות
ואני זאת שפישלתי
לא, אני לא רוצה עזרה
שיתנו לי לשקוע לתוך האפלה
והסבל
זה מוטבע כל כך עמוק בתוכי
זה מי שאני
וזה אף פעם לא עוזב אותי, נגמרו כבר הדמעות
העיניים שלי יבשות
כי כשאני יודעת שזה מגיע לי, איך אני יכולה לבכות?
זה מגיע לי.
אין אפילו הפסקה קטנה בימים האלה
מהמחשבות של לומר להתראות לנצח
למה אני עדיין כאן?
השאלה שרה לי באוזן במנגינה חולנית
שחוזרת על עצמה כמו דיסק מקולקל
אבל כמובן אני יודעת למה,
לא הייתי רוצה לגרום להם לבכות
אני אנוכית בדרך הזאת
אני מתנהגת בצורה טובה ואז הם לא שונאים אותי מספיק בשביל לזרוק
התנהגות פחדנית שוב, אבל זאת אני, ואני לא חזקה
שישכחו אותי. שישאירו אותי לבד.
שישנאו אותי, בבקשה שישנאו אותי, אני לא רוצה שום בית, לא רוצה דרך חזרה
בין החיוכים המזויפים והעיניים האדומות
האם הם אפילו מסוגלים לקרוא את הפנים שלי?
חשבתי שהם מכירים אותי.
הם לא רואה שאני לא יכולה לעשות את זה יותר?
שלא יהיו נחמדים אלי, פאק, שיפגעו בי, למה הם מחכים? להזמנה אישית חקוקה באבן?
אני כשלון טרגי, תירוץ עלוב לבת אדם.
הם לא מבינים?
אי אפשר להציל אותי. אני כבר מתה, והכל באשמתי.
אני לא שונאת את החיים או את האנשים,
אני שונאת את עצמי
החיים נתנו לי המון הזדמנויות
ואני זאת שפישלתי,
לא, אני לא רוצה עזרה
שיתנו לי לשקוע לתוך האפלה
והסבל
זה מוטבע כל כך עמוק בתוכי
זה מי שאני
וזה אף פעם לא עוזב אותי, נגמרו כבר הדמעות
העיניים שלי יבשות
כי כשאני יודעת שזה מגיע לי, איך אני יכולה לבכות?
זה מגיע לי.
אנונימית
באותו הנושא: