לא לוקחים אותי ברצינות כשאני אומרת שאני רוצה עזרה נפשית.

נמאס לי כבר, באמת. כל פעם שאני מנסה לדבר על מה שמפריע לי ועד שאני סוף סוף מתחילה להתקרב יותר ויותר לקבלת עזרה, זה נלקח ממני.
אני חד משמעית לא יכולה יותר, אני לא יכולה לחשוב על כלום ולא יכולה לתפקד כי כל כך קשה לי, אני לא מסוגלת ואני שונאת את זה.
אימא שלי כועסת עליי אז היא לא תלך איתי לאבחון, עם אבא אין על מה לדבר, החברים מכחישים, בית הספר בכלל לא עוזר.
מה כבר הטעם אלוהיםם