איך לעזאזאל אנשים חיים עם זה שמישהו מהמשפחה שלהם נפגע/מת???

חיים... זה לא אומר שטוב להם בלב.

קשה מאוד, את לא מבינה אפילו כמה. לא עובר יום בלי בכי, בוקר בלי מחשבה עליו. אין יציאה משפחתית שאני לא מסתכלת על המושב הריק ועולות לי דמעות.
להסתכל על חדר העבודה שלו? בכלל סיוט, לא מסוגלת להכנס אליו.
אני חייה עם זה כי אלו החיים. הם הובילו אותי לאבד אבא בגיל צעיר, ואני צריכה להתמודד ולקבל את זה. אין לי ברירה. איך אמא שלי אומרת? החיים חזקים מהכל.

שמעי בתכלס זה כאב מטורף בהתחלה אבל זה לאט לאט נהיה בסדר יותר
זה כמו פצע, תמיד נשאר צלקת אבל לאט לאט הפצע מחלים. מה שכן זה בא בגלים כאילו יש ימים שזה כל מה שעובר לך בראש ויש ימים שאת לא חושבת על זה

שמחה לשמוע שהוא בסדר.
תראי, זה חלק מהחיים, אין מה לעשות. אתה בטוח שדבר כזה לא יקרה לך, חושב "לי זה בחיים לא יקרה", אבל.. זה קורה. ונאלצים להתמודד עם זה. בסופו של דבר מגיעה ההשלמה וההכלה של האירוע..

הז קשה אבל בסוף עוברים את זה

אני באמת לא יודעת אבל זה החיים הי אפשר להיות עצוב זה לא בריאה

גם לי קרה שאח שלי נעלם, אבל אחרי כמה זמן התייאשתי מלחפש אותו כי ידעתי שאם הוא נחטף יש לחוטפים שעה להחזיר אותו לפני שהוא ישמיד אותם

זה קשה וזה יוצר חלל בלב, אין ממש מה לעשות עם זה חייבים להמשיך לחיות

גזרה על המת שישכח מהלב