כתבתי משהו... תכנסו

בלילה הראשון התשתי את עצמי מהדמעות.
נרדמתי בסוף מהעצב, והמרגשות הבאות.
לא האמנתי שזה אמיתי,
חשבתי שזה חלום, חלום אימתי.
אבל כשקמתי בבוקר מקינת המלאכים,
הבנתי שלא רק אני בוכה על המתים.

שירת ציפורים עצובה, ומנגינה דהויה מעופפת מסביבי.
הייתי יכול לחשוב שיהיה זה יום גשום וסוער,
אך הוא היה פורח ואביבי.
איך כל העולם ממשיך בחייו, כששלי הכול הושמד.
זה לא הוגן איך שעכשיו,
נשארתי לבד.


אחים ומשפחה באבל לצידי,
אבל כל מה שאני צריך, זה רק קצת זמן לעצמי.
תמיד אומרים לי אם אתה רוצה אתה יכול לדבר איתי, על מה שקרה.
אבל הם לא מבינים.
שום דבר לא יעודד אותי. לא משפט חכם, פתגם או אמרה.
אני לא רוצה לצאת מהמיטה,
רק לקבל את החיים שלי בחזרה.