הפרעת אכילה זה מולד או משהו שמתפתח?

היי אני עכשיו בצבא, וכשהייתי בכיתה י"א הייתי במשקל עודף של 2 קילו בערך, והיה לי הרבה בעיות עם דימוי גוף- משהו שיש למלא נערות
והיו רגעים שהרגשתי שאני נוראית ושמנה אז לא אכלתי כל היום או אכלתי ממש טיפה אבל זה לא החזיק
עד איזה פעם שאבא שלי צעק עליי בליל הסדר שאני לא עוזרת בבית, אני לא יודעת למה זה מה שגרם לזה שזה יהיה קבוע
כאילו התחלתי לאכול 200- 900 קלוריות ביום ואף אחד לא שם לב, ואז הגעתי למסע ישראלי ששם היו לי 200 בנות להשוות את עצמי אליהן ואז חברים שלי התחילו לשים לב שאני בעיקר משחקת עם האוכל
הייתה מישהי בחדר שלי עם הפרעות אכילה שמלא מלא בנים נמשכים אליה ורוצים אותה, אז זה היה מן טריגר לוואו אני גם צריכה כדי שירצו אותי
זה המשיך ככה עד המחנה קיץ של התנועה שהייתי חייבת לאכול שלוש ארוחות מלאות כדי להביא דוגמא לחניכים, וזה דווקא הרגיש טוב, אולי ההתעסקות בהדרכה ובחניכים, וזה שלא היו מראות גוף במחנה, עזרה לי ובהדרגה הפסקתי לחשוב על המראה, ואז גם הגעתי לפסיכולוגית שלי והבנו שחלק מהעניין של הגבלת האוכל זה כאילו "להעניש את עצמי" ובגלל זה זה התפרץ מזה שאבא שלי כעס עליי
עכשיו היו אנשים שאמרו שהייתה לי הפרעת אכילה, אבל לא הקאתי, וזה לא היה נפשי לדעתי זה היה ממקום חיצוני אני משערת, ןגם ירדתי רק 10 קילו ולא הגעתי לתת משקל
איך אני יכולה להסביר לאנשים שזאת לא הייתה הפרעת אכילה?