14 תשובות
שואל השאלה:
rock star
אני יודעת שהכוונה שלך הייתה טובה, אבל אם את לא מכירה את ההפרעה זה באמת חסר תועלת. מה שאני תיארתי על ההפרעה הוא באמת קמצוץ קטנטן ממנה, מאוד לא מומלץ שתביני אותה רק ממה שאני תיארתי כי זה יצייר תמונה מאוד מעוותת שלה. בגלל זה השאלה הופנתה למי שמבין. ומה שתיארתי לגבי עצמי הוא באמת גם חלק מאוד קטנטן מהכל. מה שתיארתי היה רק כדי לתת קצת רקע לאנשים שכן מכירים את ההפרעה לעומק כדי שהם יוכלו להשלים אותה, כי אני יודעת שיש כאן כאלו שיש להם אותה.
תודה בכל אופן מעריכה את הניסיון
rock star
אני יודעת שהכוונה שלך הייתה טובה, אבל אם את לא מכירה את ההפרעה זה באמת חסר תועלת. מה שאני תיארתי על ההפרעה הוא באמת קמצוץ קטנטן ממנה, מאוד לא מומלץ שתביני אותה רק ממה שאני תיארתי כי זה יצייר תמונה מאוד מעוותת שלה. בגלל זה השאלה הופנתה למי שמבין. ומה שתיארתי לגבי עצמי הוא באמת גם חלק מאוד קטנטן מהכל. מה שתיארתי היה רק כדי לתת קצת רקע לאנשים שכן מכירים את ההפרעה לעומק כדי שהם יוכלו להשלים אותה, כי אני יודעת שיש כאן כאלו שיש להם אותה.
תודה בכל אופן מעריכה את הניסיון
אנונימית
שואל השאלה:
^^כן
אתה מאוד צודק, מעולם לא הכשחתי את זה. בגלל זה מכל הפרעת אישיות שהגעתי אליה ירדתי ממנה ממש במהרה, וגם הסכמתי מאוד עם הפסיכולוגית שלי כשאמרה שזה לא המצב שלי.
אתה גם מאוד צודק לגבי זה שכשיש לנו טייטל אנחנו מנסים יותר לשייך את עצמנו אליו ולאמץ תכונות שלו, ואני מודעת מאוד לעניין שאני גם עושה את זה ברגע זה ממש. זו גם אחת הסיבות שכמו שכתבתי, אני במין נדנדה, פעם אחת אני בטוחה שאני מזייפת וסתם מחפשת ושאין לי את זה באמת, ופעם אחרת מרגישה שכן יש לי את זה. כמו שכתבת בסוף, ההימור שלך הוא בוודאות נכון לפחות בחלקו. אני יודעת שאני מנסה למצוא שייכות מסויימת שהקבוצה המיינסטרימית לא מעניקה, ואני מנסה לפצות על ידי מציאת קבוצה אחרת להתאים את עצמי אליה. אני מאוד חסרת ביטחון לגבי ההתנהגות שלי, כי היא כביכול, בינתיים לפחות, לא בעלת טייטל של איזו קבוצה, ומצד שני היא מרגישה לי מאוד לא נורמטיבית ושהיא פוגעת בקשרים שלי עם אנשים בצורה רצינית יותר מהממוצע. ואז אני די תקועה באמצע, אבל עדיין בלי הצדקה לעצמי ולאחרים כי אין לי את הטייטל הזה שמסביר הכל (אגב גם הסברתי את זה לפסיכולוגית שלי בפגישה האחרונה).
ושוב בגלל שאני מודעת לזה אני מאוד ספקנית ונמצאת במן נדנדה של "יש לי את זה" ו"לא, אין לי את זה".
אבל העניין הוא שלראשונה, הפסיכולוגית שלי הביעה משהו שונה. פעם ראשונה כשאנחנו מדברות על משהו כזה, היא אומרת לי שאפשרי שיש לי את ההפרעה הזו. וזה רק מכניס אותי ליותר בלבול. בגלל זה גם כתבתי את השאלה הזו, ובין היתר גם כדי להירגע קצת.
אתה גם צודק לגבי זה שבלי הטייטל היכולת לשיפור גבוהה יותר. אני לגמרי מודה שמאז שקראתי על זה שבאופן שאני לא שולטת עליו ניסיתי בכוח לייחס לי יותר מאפיינים של ההפרעה. אבל הבעיה היא שכבר נחשפתי. אני כבר יודעת על קיום ההפרעה, ואני כבר יודעת על האפשרות שאולי יש לי אותה. ובמקרה הזה אני פשוט אוכלת תסביכים, וכמו עכשיו, נשארת ערה עד הבוקר נטו במחשבה על זה, ובוכה, ומתמרמרת. הנזק נעשה. ובמקרה הזה אני לא יודעת איך אני אוכל לעזוב את זה ולהפסיק לנסות לשייך את עצמי עד שאדע בוודאות אם יש לי את זה או אין לי את זה. אני פשוט חייבת לדעת:/
בקטע של צהל, הקטע של הפרעת אישיות נמנעת היא שלא משנה כמה התנסות תהיה עם סיטואציות חברתיות שונות, או אנשים שונים, זה לא ישנה כלום, וזה די המצב שלי. אני נחשפתי במסגרות שונות לאנשים שונים מכל הארץ, אף פעם אין שינוי. זו תמיד אותה ההרגשה של להרגיש פשוט רע בכל אינטראקציה חברתית מרוב פחד, וזו תמיד אותה ההתנהגות של הימנעות פיזית מסיטואציות חברתיות ונסיגה רגשית מקשרים. השאלה שלי היא, במידה וכן יש הפרעת אישיות נמנעת, מה קורה עם זה בצהל? כי אם זה המצב שלי צהל לא יכול לשנות את זה לא משנה מה, אז מה קורה במצב כזה?
בכל אופן אני כמעט מאה אחוז בטוחה שאין לי חרדה חברתית, זה או נמנעת או אף אחת מהן, אני חושבת שמאוד עדיף שלא אסתכל על זה מהכיוון הזה. וכן זה קצת העניין, אני לא מרגישה שיכול להיות שינוי, אני מרגישה שזה חלק ממני:/ זו גם הסיבה שמההתחלה פניתי לחקירת הפרעות אישיות ולא הפרעות נפשיות, זה תמיד הרגיש חלק בלתי נפרד ממני ולא משהו חיצוני. אבל תודה, אני באמת מאוד מעריכה את הניסיון, רואים שניסית לעשות רק טוב ולהיזהר עם ההגדרות. אני באמת באמת מאוד מעריכה את זה שניסית כמה שפחות לייחס לי את ההפרעה כדי שאשאר פתוחה לשינוי כדי שהמצב יוכל להשתפר ולא להחמיר, ויחד עם זאת לא פסלת את האופציה. זו לא התשובה שרציתי לשמוע, וזה גם לא ממש ענה לי על השאלות, אבל הכוונה שלך מדהימה בעיניי, תודה.
אגב אהבתי את יכולת ההבנה שלך של המצב, בקטע של מציאת טייטל בגלל חוסר סיפוק במיינסטרים, השיוך בכוח של תכונות והשאר... די מרשים ויפה
^^כן
אתה מאוד צודק, מעולם לא הכשחתי את זה. בגלל זה מכל הפרעת אישיות שהגעתי אליה ירדתי ממנה ממש במהרה, וגם הסכמתי מאוד עם הפסיכולוגית שלי כשאמרה שזה לא המצב שלי.
אתה גם מאוד צודק לגבי זה שכשיש לנו טייטל אנחנו מנסים יותר לשייך את עצמנו אליו ולאמץ תכונות שלו, ואני מודעת מאוד לעניין שאני גם עושה את זה ברגע זה ממש. זו גם אחת הסיבות שכמו שכתבתי, אני במין נדנדה, פעם אחת אני בטוחה שאני מזייפת וסתם מחפשת ושאין לי את זה באמת, ופעם אחרת מרגישה שכן יש לי את זה. כמו שכתבת בסוף, ההימור שלך הוא בוודאות נכון לפחות בחלקו. אני יודעת שאני מנסה למצוא שייכות מסויימת שהקבוצה המיינסטרימית לא מעניקה, ואני מנסה לפצות על ידי מציאת קבוצה אחרת להתאים את עצמי אליה. אני מאוד חסרת ביטחון לגבי ההתנהגות שלי, כי היא כביכול, בינתיים לפחות, לא בעלת טייטל של איזו קבוצה, ומצד שני היא מרגישה לי מאוד לא נורמטיבית ושהיא פוגעת בקשרים שלי עם אנשים בצורה רצינית יותר מהממוצע. ואז אני די תקועה באמצע, אבל עדיין בלי הצדקה לעצמי ולאחרים כי אין לי את הטייטל הזה שמסביר הכל (אגב גם הסברתי את זה לפסיכולוגית שלי בפגישה האחרונה).
ושוב בגלל שאני מודעת לזה אני מאוד ספקנית ונמצאת במן נדנדה של "יש לי את זה" ו"לא, אין לי את זה".
אבל העניין הוא שלראשונה, הפסיכולוגית שלי הביעה משהו שונה. פעם ראשונה כשאנחנו מדברות על משהו כזה, היא אומרת לי שאפשרי שיש לי את ההפרעה הזו. וזה רק מכניס אותי ליותר בלבול. בגלל זה גם כתבתי את השאלה הזו, ובין היתר גם כדי להירגע קצת.
אתה גם צודק לגבי זה שבלי הטייטל היכולת לשיפור גבוהה יותר. אני לגמרי מודה שמאז שקראתי על זה שבאופן שאני לא שולטת עליו ניסיתי בכוח לייחס לי יותר מאפיינים של ההפרעה. אבל הבעיה היא שכבר נחשפתי. אני כבר יודעת על קיום ההפרעה, ואני כבר יודעת על האפשרות שאולי יש לי אותה. ובמקרה הזה אני פשוט אוכלת תסביכים, וכמו עכשיו, נשארת ערה עד הבוקר נטו במחשבה על זה, ובוכה, ומתמרמרת. הנזק נעשה. ובמקרה הזה אני לא יודעת איך אני אוכל לעזוב את זה ולהפסיק לנסות לשייך את עצמי עד שאדע בוודאות אם יש לי את זה או אין לי את זה. אני פשוט חייבת לדעת:/
בקטע של צהל, הקטע של הפרעת אישיות נמנעת היא שלא משנה כמה התנסות תהיה עם סיטואציות חברתיות שונות, או אנשים שונים, זה לא ישנה כלום, וזה די המצב שלי. אני נחשפתי במסגרות שונות לאנשים שונים מכל הארץ, אף פעם אין שינוי. זו תמיד אותה ההרגשה של להרגיש פשוט רע בכל אינטראקציה חברתית מרוב פחד, וזו תמיד אותה ההתנהגות של הימנעות פיזית מסיטואציות חברתיות ונסיגה רגשית מקשרים. השאלה שלי היא, במידה וכן יש הפרעת אישיות נמנעת, מה קורה עם זה בצהל? כי אם זה המצב שלי צהל לא יכול לשנות את זה לא משנה מה, אז מה קורה במצב כזה?
בכל אופן אני כמעט מאה אחוז בטוחה שאין לי חרדה חברתית, זה או נמנעת או אף אחת מהן, אני חושבת שמאוד עדיף שלא אסתכל על זה מהכיוון הזה. וכן זה קצת העניין, אני לא מרגישה שיכול להיות שינוי, אני מרגישה שזה חלק ממני:/ זו גם הסיבה שמההתחלה פניתי לחקירת הפרעות אישיות ולא הפרעות נפשיות, זה תמיד הרגיש חלק בלתי נפרד ממני ולא משהו חיצוני. אבל תודה, אני באמת מאוד מעריכה את הניסיון, רואים שניסית לעשות רק טוב ולהיזהר עם ההגדרות. אני באמת באמת מאוד מעריכה את זה שניסית כמה שפחות לייחס לי את ההפרעה כדי שאשאר פתוחה לשינוי כדי שהמצב יוכל להשתפר ולא להחמיר, ויחד עם זאת לא פסלת את האופציה. זו לא התשובה שרציתי לשמוע, וזה גם לא ממש ענה לי על השאלות, אבל הכוונה שלך מדהימה בעיניי, תודה.
אגב אהבתי את יכולת ההבנה שלך של המצב, בקטע של מציאת טייטל בגלל חוסר סיפוק במיינסטרים, השיוך בכוח של תכונות והשאר... די מרשים ויפה
אנונימית
היי.
אני לא ממש מתמצאת בהפרעות האלה אבל הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה שאת נשמעת ממש חכמה.
ואני גם די מזדהה עם הדברים שאמרת אם זה מעודד אותך
זה נשמע שאת ממש בדרך נכונה לך, תמשיכי לשאול שאלות ותמשיכי לחשוב הרבה, וגם אם לא תגיעי לתשובות או מסקנות ותישארי מבולבלת- לפחות תכירי את עצמך קצת יותר ותדעי קצת יותר.
נשמע שהפסיכולוגית שלך ממש טובה בשבילך
ואת מתנסחת נהדר
בהצלחה לך!
אני לא ממש מתמצאת בהפרעות האלה אבל הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה שאת נשמעת ממש חכמה.
ואני גם די מזדהה עם הדברים שאמרת אם זה מעודד אותך
זה נשמע שאת ממש בדרך נכונה לך, תמשיכי לשאול שאלות ותמשיכי לחשוב הרבה, וגם אם לא תגיעי לתשובות או מסקנות ותישארי מבולבלת- לפחות תכירי את עצמך קצת יותר ותדעי קצת יותר.
נשמע שהפסיכולוגית שלך ממש טובה בשבילך
ואת מתנסחת נהדר
בהצלחה לך!
אנונימית
שואל השאלה:
^אתם אנשים נורא מקסימים. אני לא מקבלת כאן ממש עזרה, וזה בסדר גמור, ילדים לא נוטים להבין לעומק בדברים כאלו. אבל כולכם כאן באים מתוך מקום כל כך טוב ובעל כוונה טובה וזה מקסים בעיניי. הגישה הזו של חוסר הבנה בתחום ולכן לא לדבר עליו ישירות, אבל לנסות לעודד בדרכים אחרות שקשורות בדברים אחרים מאוד מוערכת בעיניי.
תודה לך אנונימית על הפרגון, והניסיון לעודד, זה מקסים מצידך.
בהצלחה גם לך אם את מתמודדת עם דברים דומים:):
נ.ב אם נעצת, אני אשמח אם תוכלי להוריד נעיצה, תודה.
^אתם אנשים נורא מקסימים. אני לא מקבלת כאן ממש עזרה, וזה בסדר גמור, ילדים לא נוטים להבין לעומק בדברים כאלו. אבל כולכם כאן באים מתוך מקום כל כך טוב ובעל כוונה טובה וזה מקסים בעיניי. הגישה הזו של חוסר הבנה בתחום ולכן לא לדבר עליו ישירות, אבל לנסות לעודד בדרכים אחרות שקשורות בדברים אחרים מאוד מוערכת בעיניי.
תודה לך אנונימית על הפרגון, והניסיון לעודד, זה מקסים מצידך.
בהצלחה גם לך אם את מתמודדת עם דברים דומים:):
נ.ב אם נעצת, אני אשמח אם תוכלי להוריד נעיצה, תודה.
אנונימית
ובסופו של דבר גם אם יש לך את ההפרעה הזו, תזכרי שה פרעה היא לא מי שאת- היא רק חלק ממך. היא לא מגדירה אותך. נכון שהיא משפיעה עלייך ועל החיים שלך אבל את לא צריכה לתת לה יותר מידי מקום. לא כל דבר קשור אליה.
ולכן, את מוזמנת לספר לחברים שלך על זה כמו שאת מוזמנת לשתף אותם בכל דבר שעובר עלייך או קורה לך. וכנל גם לגבי המנחה מהתכנית, אני לא חושבת שזה קריטי אבל אולי אני לא מבינה ממש.
ואני חושבת שהצבא יגיד לך להביא טפסים אבל לא נראלי שזה ישפיע ממש על השירות שלך, אולי יהיה לך תש אבל חוץ מזה לא משהו רציני -כמובן, שוב, יש מצב שאני לא מבינה בזה-
ולכן, את מוזמנת לספר לחברים שלך על זה כמו שאת מוזמנת לשתף אותם בכל דבר שעובר עלייך או קורה לך. וכנל גם לגבי המנחה מהתכנית, אני לא חושבת שזה קריטי אבל אולי אני לא מבינה ממש.
ואני חושבת שהצבא יגיד לך להביא טפסים אבל לא נראלי שזה ישפיע ממש על השירות שלך, אולי יהיה לך תש אבל חוץ מזה לא משהו רציני -כמובן, שוב, יש מצב שאני לא מבינה בזה-
אנונימית
בעיניי אין לך הפרעת אישיות.
שואל השאלה:
^כן אממ, זו די הבעיה. אם יש לי את ההפרעה זה די כן מי שאני. הפרעות אישיות הן לא כמו הפרעות נפשיות, הן לא משהו חיצוני לך, כמו ocd, או חרדה חברתית, או הפרעות אכילה או עוד המון אחרות. הן לא משהו שקורה לך, הן חלק ממך. הפרעות אישיות הן סוגים שונים של ארגון מסויים של האישיות שלך, ארגון שמשפיע בצורה קיצונית ביחס לממוצע על חיי היום יום שלך. זאת אומרת שאם יש לי הפרעת אישיות נמנעת היא תשפיע על בערך כל היבט בחיים שלי. בגלל זה הפרעות אישיות הן לא פעם יותר חמורות מהפרעות נפשיות, כי הן על פי הגדרה תופסות המון מקום לצערי, וכל דבר קשור אליה כי זה עוסק במבנה האישיות שלך.
לגבי הלספר לחברים. אני מבינה שאת לא ממש מתמצאת בהפרעה, וזה לגמרי בסדר, אבל לספר לחברים זו פחות או יותר חלק מההפרעה, בגלל זה ביקשתי שמישהו שיש לו את ההפרעה יענה כי הם אלו שבאמת מבינים את הבעיתיות בלספר על ההפרעה הזו לאנשים.
אבל כמו שאמרתי קודם, רואים שהמניע שלך מגיע רק ממקום של לעזור כמה שאת יכולה בהתאם לכלים שאת מחזיקה בהם, במקרה הזה ידע על ההפרעה. הכל בסדר, פעם נוספת מעריכה את הניסיון.
^כן אממ, זו די הבעיה. אם יש לי את ההפרעה זה די כן מי שאני. הפרעות אישיות הן לא כמו הפרעות נפשיות, הן לא משהו חיצוני לך, כמו ocd, או חרדה חברתית, או הפרעות אכילה או עוד המון אחרות. הן לא משהו שקורה לך, הן חלק ממך. הפרעות אישיות הן סוגים שונים של ארגון מסויים של האישיות שלך, ארגון שמשפיע בצורה קיצונית ביחס לממוצע על חיי היום יום שלך. זאת אומרת שאם יש לי הפרעת אישיות נמנעת היא תשפיע על בערך כל היבט בחיים שלי. בגלל זה הפרעות אישיות הן לא פעם יותר חמורות מהפרעות נפשיות, כי הן על פי הגדרה תופסות המון מקום לצערי, וכל דבר קשור אליה כי זה עוסק במבנה האישיות שלך.
לגבי הלספר לחברים. אני מבינה שאת לא ממש מתמצאת בהפרעה, וזה לגמרי בסדר, אבל לספר לחברים זו פחות או יותר חלק מההפרעה, בגלל זה ביקשתי שמישהו שיש לו את ההפרעה יענה כי הם אלו שבאמת מבינים את הבעיתיות בלספר על ההפרעה הזו לאנשים.
אבל כמו שאמרתי קודם, רואים שהמניע שלך מגיע רק ממקום של לעזור כמה שאת יכולה בהתאם לכלים שאת מחזיקה בהם, במקרה הזה ידע על ההפרעה. הכל בסדר, פעם נוספת מעריכה את הניסיון.
אנונימית
שואל השאלה:
^^the weirdo
היי, יש מצב שתוכלי להסביר ולפרט למה את חושבת ככה? זה מאוד יעזור לי לשמוע חוות דעת. אני באמת רוצה לשמוע מה גורם לך לחשוב שאין לי הפרעת אישיות נמנעת, אולי זה גם יאיר את עיניי (אני לגמרי רצינית). אני במצב של חיפוש ובילבול כרגע, כל דבר יעזור.
אם יש לך באמת כוח ורצון לסייע, אני חושבת שיעזור לי אם אוכל לפרט יותר על דפוסי ההתנהגות שלי וההרגשה שלי, לציין דברים שחשבתי עליהם במהלך החודשים האחרונים, ושאת תוכלי לשפוט את זה ולהביע את דעתץ אחרי שבאמת פירטתי על המצב שלי, כי בשאלה הזו לא באמת פירטתי בצורה פרקטית. כמובן רק אם יש לך כוח, הכל טוב אם לא.
^^the weirdo
היי, יש מצב שתוכלי להסביר ולפרט למה את חושבת ככה? זה מאוד יעזור לי לשמוע חוות דעת. אני באמת רוצה לשמוע מה גורם לך לחשוב שאין לי הפרעת אישיות נמנעת, אולי זה גם יאיר את עיניי (אני לגמרי רצינית). אני במצב של חיפוש ובילבול כרגע, כל דבר יעזור.
אם יש לך באמת כוח ורצון לסייע, אני חושבת שיעזור לי אם אוכל לפרט יותר על דפוסי ההתנהגות שלי וההרגשה שלי, לציין דברים שחשבתי עליהם במהלך החודשים האחרונים, ושאת תוכלי לשפוט את זה ולהביע את דעתץ אחרי שבאמת פירטתי על המצב שלי, כי בשאלה הזו לא באמת פירטתי בצורה פרקטית. כמובן רק אם יש לך כוח, הכל טוב אם לא.
אנונימית
בדיוק מהסיבות שפירטו כאן לפניי. טבעי שתרצי להשתייך למשהו, את נערה צעירה שמרגישה בודדה ומתמודדת עם הרבה רגשות קשים. אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר, אני לא מוכשרת בנושא, אבל לעניות דעתי את בהחלט לא מקרינה שום סימפטומים יוצאי דופן שעלולים להצביע על בעיה עמוקה יותר מאשר רגשות מתבגרת ממוצעת שמחפשת את עצמה ומקומה בעולם.
שואל השאלה:
לא הבנתי איך הגעת למסקנה שאני לא מקרינה שום סימפטומים יוצאי דופן שעלולים להצביע על בעיה עמוקה יותר מאשר רגשות מתבגרת ממוצעת, כשהשקעתי בלכתובממש על הסימפטומים רק כמה משפטים? יש כאן טקסט של אלפי תווים שתשעים ומשהו אחוז ממנו זה תיאור אקספוזיציה, בלבול והתייעצות. העדפתי לא לדבר יותר מדי ממש על הסימפטומים עצמם, וניסיתי לתאר את זה בפסקה אחת בצורה ממש ממש מקוצרת ומופשטת.
האנשים שפירטו מעלייך לא התיימרו להכיר אותי מספיק טוב על סמך טקסט שכתבתי באתר שיכולים לדווח עליו ולשלוח לי משטרה הביתה אז אני גם מן הסתם נזהרת, ובכלל לא רוצה לכתוב המון באופן לא קריא, כדי לפתח דעה לגבי האם יש לי את ההפרעה או לא, ובגלל זה גם לא שאלתי אם אתם חושבים שיש לי אותה או לא. שאלתי שאלות די ספציפיות על ההפרעה. ציפיתי לאיזה ציון של משהו שלא עליתי עליו, אבל זו פשוט סתם התיימרות להכיר אותי על סמך טקסט שאובייסלי לא ממוקד בפירוט על הסימפוטמים.
תודה בכל אופן
לא הבנתי איך הגעת למסקנה שאני לא מקרינה שום סימפטומים יוצאי דופן שעלולים להצביע על בעיה עמוקה יותר מאשר רגשות מתבגרת ממוצעת, כשהשקעתי בלכתובממש על הסימפטומים רק כמה משפטים? יש כאן טקסט של אלפי תווים שתשעים ומשהו אחוז ממנו זה תיאור אקספוזיציה, בלבול והתייעצות. העדפתי לא לדבר יותר מדי ממש על הסימפטומים עצמם, וניסיתי לתאר את זה בפסקה אחת בצורה ממש ממש מקוצרת ומופשטת.
האנשים שפירטו מעלייך לא התיימרו להכיר אותי מספיק טוב על סמך טקסט שכתבתי באתר שיכולים לדווח עליו ולשלוח לי משטרה הביתה אז אני גם מן הסתם נזהרת, ובכלל לא רוצה לכתוב המון באופן לא קריא, כדי לפתח דעה לגבי האם יש לי את ההפרעה או לא, ובגלל זה גם לא שאלתי אם אתם חושבים שיש לי אותה או לא. שאלתי שאלות די ספציפיות על ההפרעה. ציפיתי לאיזה ציון של משהו שלא עליתי עליו, אבל זו פשוט סתם התיימרות להכיר אותי על סמך טקסט שאובייסלי לא ממוקד בפירוט על הסימפוטמים.
תודה בכל אופן
אנונימית
אני לא מכירה את ההפרעה, אבל הבנתי אותה בכלליות, והפירוט שלך עזר לי להשלים את זה. אני כמוך כמעט במדויק, ואין לי שום הפרעה.
אני חושבת שאת פשוט מזהה את הדמיון בין המעשים שלך להפרעה ומעדיפה לנקוב בשם לזה.
לגבי השאלה השנייה - לא יודעת, מתנצלת.
לגבי השלישית - כן, לא יזיק.
הצבא מתייחס לכל הפרעה כבעיה, אבל תלוי עד כמה גדולה, זה כנראה ייבדק בצו הראשון שלך.
לא הייתי ממליצה לספר לכל אחד, רק לחברים הקרובים.
אני חושבת שאת פשוט מזהה את הדמיון בין המעשים שלך להפרעה ומעדיפה לנקוב בשם לזה.
לגבי השאלה השנייה - לא יודעת, מתנצלת.
לגבי השלישית - כן, לא יזיק.
הצבא מתייחס לכל הפרעה כבעיה, אבל תלוי עד כמה גדולה, זה כנראה ייבדק בצו הראשון שלך.
לא הייתי ממליצה לספר לכל אחד, רק לחברים הקרובים.
אם אפשר לשאול מה גרם לך להרגיש שמשהו לא בסדר ואחרי זה להתחיל לחקור על הפרעות אישיות? ואיך הדברים שציינת משפיעים ומפריעים לך על התפקוד היומיומי? (כי את זה פחות ציינת)
אנונימית
שואל השאלה:
במפגש הזה, היא אמרה שהיא לא יודעת אם יש לי את זה, אבל שזו אפשרות ושיכול להיות שאם נבחן קריטריון קריטריון של ההפרעה נגיע למסקנה שיש לי את ההפרעה. היא אמרה את זה אחרי שניסיתי להסביר לה שאבחנה מאוד משמעותית וחשובה לי. אחר כך היא אמרה וניסתה להדגיש שהמקור של הבחנה בין הפרעות אישיות נולד במקור עבור אנשים שמגיעים לאשפוז ורוצים לדעת בדיוק איזה טיפול תרופתי להעניק להם (או משהו בסגנון). היא אמרה שהיום פחות נוטים לגשת בכלל לאבחון סתם ככה, ושמאבחנים רק אם חושבים שיש צורך באבחנה, או שאבחנה תבהיר דברים שצריך להבהיר, או שרוצים להבין איזו שיטת טיפול נכונה עבור המטופל. בגדול היא הביעה מן הסתייגות כזו מלגשת לאבחון, והיא אמרה שהיא תכתוב על זה לעצמה ותחשוב בכללי על מה שנאמר.
אבל שורה תחתונה, אפשרי שיש לי את זה. עכשיו המפגש הזה היה בשישי בבוקר. בהמשך יום שישי חשבתי על זה, וקראתי על זה, והסתכלתי על האנשים המעטים ששיתפו בזה בטיקטוק, והרגשתי שאני מזייפת את זה וסתם מחפשת ושאין לי את זה. ואז היום שוב קראתי וחשבתי על זה, ואז התחלתי לחשוב שאולי דווקא כן יש לי את זה וזה ככ מבלבל. כי מצד אחד, אני לא חווה התקפי חרדה (אני חושבת לפחות) ואני לא לחלוטין נמנעת מסיטואציות חברתיות, מדי פעם אני אפילו יוזמת אותן. אבל מצד שני אם יש לי את ההפרעה הזו זה מסדר ככ הרבה דברים. יש לי פתק בטלפון עם עשרות אלפי תווים שבו כתבתי על דברים בעייתים מאוד שיש לי עם עצמי ובכללי עם קשרים בינאישיים, דברים ששיתפתי אותה בהם ודברים שלא, ואיך פתאום יש לי מן הארה כזו, ושההפרעה הזו מסבירה את ההתנהגות שלי באופן מושלם, וזה רק מחמש השעות האחרונות ועוד לא סיימתי בכלל. כל פעם עולה לי משהו חדש ואני מפחדת לשכוח אותו אז כבר הגעתי למצב שיש לי שם רק משפטים אחדים של רעיונות שונים כדי שלא אשכח אותם, ושהתכוונתי לפרט עליהם אחר כך, ולא מפסיקות להגיע הארות. כולן עוסקות במגננות מטורפות ועמוקות מאוד עד כדי מגננה מפני עצמי. כולן מגיעות בסופו של דבר או לערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון, או לפחד חזק מיחסים בינאישיים בגלל רגישות לביקורת דחייה והיפגעות, או לחוויות ילדות שלי שיכולות להסביר את זה. פשוט אם יש לי את ההפרעה זה מסביר המון. אבל מצד שני, אני פשוט מרגישה כאילו אני סתם מחפשת ואין לי את זה באמת, כי אני לא תמיד האדם הביישן שמדברים עליו, לפעמים אני גם משדרת ביטחון בתור מגננה. וההתנהגות שלי היא לא תמיד התנהגות של הימנעות *מוחלטת* באופן פיזי אלא גם הימנעות רגשית. אז אני פשוט לא יודעת.
ההתבטאות ביחסים בינאישיים היא כן מאוד מאוד חזקה אצלי אבל. אני לא מסוגלת לתקשר עם אנשים בצורה אוהבת, אני לא מסוגלת להרגיש אהבה מצידי כלפי אחרים ולא בטוחה אם אי פעם חוויתי אותה באמת, אני לא מסוגלת להרגיש שאוהבים אותי באמת ובכנות, אני לא מסוגלת ליצור קירבה מצידי למרות שאני ממש רוצה אותה, אני לא מסוגלת לסמוך על אנשים, אני לא מסוגלת להיות אותנטית עם אנשים, לפעמים אני לא מסוגלת להיות אותנטית אפילו עם עצמי, אני לא מסוגלת להיות כנה עם אנשים, אני לא מסוגלת לא להרגיש לחץ לילד אנשים, אני לא מסוגלת לא להרגיש בעמדת נחיתות מול אנשים וחסרת ביטחון באיך שאני מתנהגת כשאני מתקשרת איתם, אני לא מסוגלת לא לחשוב על דברים קטנים שלדעתי מביכים שעשיתי במשך שעות אחרי, וגם במשך שבועות וחודשים, אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על דברים קטנים שעשיתי איתם, אני לא מסוגלת להאמין בהם, אני לא מסוגלת להאמין שהם אוהבים *אותי*, אני לא מסוגלת להיות איתם מי שאני ולא איזו דמות שיצרתי, אני לא מסוגלת לא להרגיש רע כשאני מתקשרת עם אנשים כי אני תמיד מרגישה רע כשאני מתקשרת עם אנשים, אני לא מסוגלת שאף אחד יכיר אותי, אני לא מסוגלת לא להרגיש צורך להסביר את עצמי כל הזמן, אני לא מסוגלת להפסיק לשקר לאנשים, אני לא מסוגלת לא להיכנס לסטרס באינטראקציה חברתית, אני לא מסוגלת להפסיק לצאת בכוונה מסיטואציות חברתיות בעיקר כאלו שהן בקבוצות, אני לא מסוגלת לא לסגת רגשית ממערכת יחסים ברגע שהצלחתי לבנות אותה, אני תמיד נוסגת, אני לא חושבת שאני מסוגלת להיות במערכת יחסים קרובה ולכן גם לא באמת אוהבת ובריאה. אז אני פשוט כבר לא יודעת מה לחשוב על המצב שלי לעומת ההפרעה הזו.
אז בגדול ההתייעצות שלי היא כמה שאלות.
אחד היא מה דעתכם? פשוט בכללי, מה דעתכם, כל מה שעולה לכם.
דבר שני, במידה ויאבחנו אותי עם ההפרעה- אני מרגישה שאני לא כנה אפילו עם הפסיכולוגית שלי. השאלה היא מה דרך הטיפול הנכונה בהפרעה הזו, זה בהכרח פסיכולוג? כי אני לא יודעת כמה אני חושבת שזה אפקטיבי לדבר עם מישהו עם הבעיה שלי היא להיות כנה עם אנשים.
דבר שלישי, אם יאבחנו אותי- אני נמצאת בתוכנית חיצונית אקדמית, ויש לי בה מנחה אישי מבוגר שעובד איתי באופן די הדוק, אתם חושבים שזה יהיה נכון לספר לו?
דבר רביעי, אם יאבחנו אותי- זה נותן פטורים מסויימים מפעילויות חברתיות בבית ספר או משהו? ומה היחס של הצבא כלפי ההפרעה?
דבר חמישי, אם יאבחנו אותי- הייתם ממליצים לי לספר על זה לחברים שלי? אם יש לכם את ההפרעה אתם יכולים לספר על מה אתם עשיתם בעניין? (ובעצם מה עשיתם בעניין לגבי כל השאלות ששאלתי)
ובכללי, אני אשמח לשמוע איך אתם מתמודדים עם זה? מתי אובחנתם, מה הייתה התגובה הראשונית שלכם, למי סיפרתם, איך זה השפיע עליכם, איך טיפלתם בזה... תענו גם מאנונימי אם צריך
אם אין לכם את זה אבל כן יש לכם ידע, זה גם יתקבל בברכה ואשמח לשמוע
(וזה ניתן להחלמה?)
באמת תודה אם מישהו יענה לחפירה הזו, אני באמת מתנצלת על האורך הלא נורמלי הזה.
במפגש הזה, היא אמרה שהיא לא יודעת אם יש לי את זה, אבל שזו אפשרות ושיכול להיות שאם נבחן קריטריון קריטריון של ההפרעה נגיע למסקנה שיש לי את ההפרעה. היא אמרה את זה אחרי שניסיתי להסביר לה שאבחנה מאוד משמעותית וחשובה לי. אחר כך היא אמרה וניסתה להדגיש שהמקור של הבחנה בין הפרעות אישיות נולד במקור עבור אנשים שמגיעים לאשפוז ורוצים לדעת בדיוק איזה טיפול תרופתי להעניק להם (או משהו בסגנון). היא אמרה שהיום פחות נוטים לגשת בכלל לאבחון סתם ככה, ושמאבחנים רק אם חושבים שיש צורך באבחנה, או שאבחנה תבהיר דברים שצריך להבהיר, או שרוצים להבין איזו שיטת טיפול נכונה עבור המטופל. בגדול היא הביעה מן הסתייגות כזו מלגשת לאבחון, והיא אמרה שהיא תכתוב על זה לעצמה ותחשוב בכללי על מה שנאמר.
אבל שורה תחתונה, אפשרי שיש לי את זה. עכשיו המפגש הזה היה בשישי בבוקר. בהמשך יום שישי חשבתי על זה, וקראתי על זה, והסתכלתי על האנשים המעטים ששיתפו בזה בטיקטוק, והרגשתי שאני מזייפת את זה וסתם מחפשת ושאין לי את זה. ואז היום שוב קראתי וחשבתי על זה, ואז התחלתי לחשוב שאולי דווקא כן יש לי את זה וזה ככ מבלבל. כי מצד אחד, אני לא חווה התקפי חרדה (אני חושבת לפחות) ואני לא לחלוטין נמנעת מסיטואציות חברתיות, מדי פעם אני אפילו יוזמת אותן. אבל מצד שני אם יש לי את ההפרעה הזו זה מסדר ככ הרבה דברים. יש לי פתק בטלפון עם עשרות אלפי תווים שבו כתבתי על דברים בעייתים מאוד שיש לי עם עצמי ובכללי עם קשרים בינאישיים, דברים ששיתפתי אותה בהם ודברים שלא, ואיך פתאום יש לי מן הארה כזו, ושההפרעה הזו מסבירה את ההתנהגות שלי באופן מושלם, וזה רק מחמש השעות האחרונות ועוד לא סיימתי בכלל. כל פעם עולה לי משהו חדש ואני מפחדת לשכוח אותו אז כבר הגעתי למצב שיש לי שם רק משפטים אחדים של רעיונות שונים כדי שלא אשכח אותם, ושהתכוונתי לפרט עליהם אחר כך, ולא מפסיקות להגיע הארות. כולן עוסקות במגננות מטורפות ועמוקות מאוד עד כדי מגננה מפני עצמי. כולן מגיעות בסופו של דבר או לערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון, או לפחד חזק מיחסים בינאישיים בגלל רגישות לביקורת דחייה והיפגעות, או לחוויות ילדות שלי שיכולות להסביר את זה. פשוט אם יש לי את ההפרעה זה מסביר המון. אבל מצד שני, אני פשוט מרגישה כאילו אני סתם מחפשת ואין לי את זה באמת, כי אני לא תמיד האדם הביישן שמדברים עליו, לפעמים אני גם משדרת ביטחון בתור מגננה. וההתנהגות שלי היא לא תמיד התנהגות של הימנעות *מוחלטת* באופן פיזי אלא גם הימנעות רגשית. אז אני פשוט לא יודעת.
ההתבטאות ביחסים בינאישיים היא כן מאוד מאוד חזקה אצלי אבל. אני לא מסוגלת לתקשר עם אנשים בצורה אוהבת, אני לא מסוגלת להרגיש אהבה מצידי כלפי אחרים ולא בטוחה אם אי פעם חוויתי אותה באמת, אני לא מסוגלת להרגיש שאוהבים אותי באמת ובכנות, אני לא מסוגלת ליצור קירבה מצידי למרות שאני ממש רוצה אותה, אני לא מסוגלת לסמוך על אנשים, אני לא מסוגלת להיות אותנטית עם אנשים, לפעמים אני לא מסוגלת להיות אותנטית אפילו עם עצמי, אני לא מסוגלת להיות כנה עם אנשים, אני לא מסוגלת לא להרגיש לחץ לילד אנשים, אני לא מסוגלת לא להרגיש בעמדת נחיתות מול אנשים וחסרת ביטחון באיך שאני מתנהגת כשאני מתקשרת איתם, אני לא מסוגלת לא לחשוב על דברים קטנים שלדעתי מביכים שעשיתי במשך שעות אחרי, וגם במשך שבועות וחודשים, אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על דברים קטנים שעשיתי איתם, אני לא מסוגלת להאמין בהם, אני לא מסוגלת להאמין שהם אוהבים *אותי*, אני לא מסוגלת להיות איתם מי שאני ולא איזו דמות שיצרתי, אני לא מסוגלת לא להרגיש רע כשאני מתקשרת עם אנשים כי אני תמיד מרגישה רע כשאני מתקשרת עם אנשים, אני לא מסוגלת שאף אחד יכיר אותי, אני לא מסוגלת לא להרגיש צורך להסביר את עצמי כל הזמן, אני לא מסוגלת להפסיק לשקר לאנשים, אני לא מסוגלת לא להיכנס לסטרס באינטראקציה חברתית, אני לא מסוגלת להפסיק לצאת בכוונה מסיטואציות חברתיות בעיקר כאלו שהן בקבוצות, אני לא מסוגלת לא לסגת רגשית ממערכת יחסים ברגע שהצלחתי לבנות אותה, אני תמיד נוסגת, אני לא חושבת שאני מסוגלת להיות במערכת יחסים קרובה ולכן גם לא באמת אוהבת ובריאה. אז אני פשוט כבר לא יודעת מה לחשוב על המצב שלי לעומת ההפרעה הזו.
אז בגדול ההתייעצות שלי היא כמה שאלות.
אחד היא מה דעתכם? פשוט בכללי, מה דעתכם, כל מה שעולה לכם.
דבר שני, במידה ויאבחנו אותי עם ההפרעה- אני מרגישה שאני לא כנה אפילו עם הפסיכולוגית שלי. השאלה היא מה דרך הטיפול הנכונה בהפרעה הזו, זה בהכרח פסיכולוג? כי אני לא יודעת כמה אני חושבת שזה אפקטיבי לדבר עם מישהו עם הבעיה שלי היא להיות כנה עם אנשים.
דבר שלישי, אם יאבחנו אותי- אני נמצאת בתוכנית חיצונית אקדמית, ויש לי בה מנחה אישי מבוגר שעובד איתי באופן די הדוק, אתם חושבים שזה יהיה נכון לספר לו?
דבר רביעי, אם יאבחנו אותי- זה נותן פטורים מסויימים מפעילויות חברתיות בבית ספר או משהו? ומה היחס של הצבא כלפי ההפרעה?
דבר חמישי, אם יאבחנו אותי- הייתם ממליצים לי לספר על זה לחברים שלי? אם יש לכם את ההפרעה אתם יכולים לספר על מה אתם עשיתם בעניין? (ובעצם מה עשיתם בעניין לגבי כל השאלות ששאלתי)
ובכללי, אני אשמח לשמוע איך אתם מתמודדים עם זה? מתי אובחנתם, מה הייתה התגובה הראשונית שלכם, למי סיפרתם, איך זה השפיע עליכם, איך טיפלתם בזה... תענו גם מאנונימי אם צריך
אם אין לכם את זה אבל כן יש לכם ידע, זה גם יתקבל בברכה ואשמח לשמוע
(וזה ניתן להחלמה?)
באמת תודה אם מישהו יענה לחפירה הזו, אני באמת מתנצלת על האורך הלא נורמלי הזה.
אנונימית
כרגע כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה לי:( לא נורא אני אנסה שוב.
קודם כל אני רוצה להגיד לך שלפי מה שכתבת אני יכולה לראות שיש לך אינטילגנציה רגשית גבוהה, את מתנסחת בצורה נורא יפה, בוגרת ומכבדת ובאמת שהיה לי ממש כיף ומעניין לקרוא את זה, ובמילים אחרות תודה שהעברת לי את ההפסקה:)
לפני שאני מתחילה אני רוצה לציין שעל ההפרעה הספציפית הזו אין לי ידע רחב במיוחד אך קראתי את מה שכתבת וחשבתי שאולי יש דברים שאני כן יכולה לעזור בהם.
אני יכולה להזדהות עם הרצון להבנה עצמית, למצוא סיבות, קטגוריה שתפתח מלא אפשריות להבנה העצמית ותסביר כל כך הרבה דברים, את האובססיה הזו אפילו, מצד אחד זה נהדר ותמיד טוב להכיר את עצמך יותר טוב אבל זה גם יכול להיות מתסכל, מבלבל ומשגע ובמקרה שלך זה די נשמע ככה, את מתארת איך כל הלילה היית ערה במחשבה על זה, מייסרת את עצמך אם מה שאת מרגישה זה בכלל המוח שלך המציא בשל קריאה על ההפרעה וזה באמת נשמע מצב מאד לחוץ, אני הייתי ממליצה לך לקחת איזה יום "חופש" מכל ההבנות העצמיות, ההגדרות, האינטרנט ואפילו סטיפס, זה קשה לקחת הפסקה אחרי שבילית כל כך הרבה זמן בלחשוב, לחקור ולכתוב על זה אבל לדעתי זה יעשה לך טוב לנסות, תשתי כוס תה, תעסיקי את עצמך עם איזושהי סדרה או סרט, תנקי את הראש ואז תחזרי לעיסוק הבלתי פוסק בהבנה העצמית כי זב באמת נשמע שזה כבר כל כל מעיק שאת משתגעת.
לגבי הדרכי טיפול יש עשרות כאלה (מוזמנת לבדוק על זה למרות שיש לי תחושה שכבר בדקת?), בעניין הזה זה ממש ניסוי וטעייה, קודם מאבחנים את הבעיה ואז בוחרים את הטיפול.ים שנראים הכי מתאימים לפי הבן אדם וההפרעה.ות איתו הוא מתמודד, ואם אחרי כמה זמן רואים שזה לא משפיע מנסים משהו אחר, אבל בהחלט במידה ואכן תתאבחני בהפרעה אני בטוחה שיהיו לך עוד חבילת טיפולים ביחד עם הטיפול הפסיכולוגי הרגיל.
לגבי המנחה, אני אישית חושבת שכדאי לשתף אותו, אפילו שזה קשה שווה לנסות, ככה הוא יוכל להבין אותך יותר טוב ואולי לעזור או לפחות להיות מודע שיש קושי מסויים, כמובן שזה במידה ותרגישי בסדר עם לשתף ושזה נחוץ, לצערי בזה אני פחות יכולה לעזור.
הפטורים אני לא לגמרי בטוחה אבל מניחה שאם יש לך קושי במשהו מסוים יוכלו לתת לך הקלות ו/או עוד כלים שיוכלו לעזור לך, אפילו אם לא תתאבחני, אם את מרגישה קושי מסויים במשהו שקשור לפעילויות בבית הספר אני באמת ממליצה לשתף עם הצוות שם (אפילו לכתוב מכתב) ואולי הם יוכלו לעזור.
עם החברים תעשי מה שאת מרגישה לנכון, אני אישית באותה הדעה כמו שאמרתי על המנחה, כמובן שזה מאד קשה לשתף אבל תמיד שווה לנסות, ושוב לצערי בזה אני פחות יכולה לעזור.
זה לא ניתן להחלמה אך כיום יש הרבה כלים שיכולים לעזור להתמודד עם זה בחיי היומיום.
ובנימה אופטימית זו נגמרו המילים מפי וסיימתי את תשובתי, מקווה שיכולתי להוסיף משהו, אפילו מילה אחת ואני גם רוצה להודות לך על השאלה הזו, היה לי ממש מעניין לקרוא וגם ממש כיף לכתוב את התגובה הזו, בשביל שאלות כאלה אני בסטיפס, בהחלט העברת לי קצת זמן פנוי בנעימים:)
קודם כל אני רוצה להגיד לך שלפי מה שכתבת אני יכולה לראות שיש לך אינטילגנציה רגשית גבוהה, את מתנסחת בצורה נורא יפה, בוגרת ומכבדת ובאמת שהיה לי ממש כיף ומעניין לקרוא את זה, ובמילים אחרות תודה שהעברת לי את ההפסקה:)
לפני שאני מתחילה אני רוצה לציין שעל ההפרעה הספציפית הזו אין לי ידע רחב במיוחד אך קראתי את מה שכתבת וחשבתי שאולי יש דברים שאני כן יכולה לעזור בהם.
אני יכולה להזדהות עם הרצון להבנה עצמית, למצוא סיבות, קטגוריה שתפתח מלא אפשריות להבנה העצמית ותסביר כל כך הרבה דברים, את האובססיה הזו אפילו, מצד אחד זה נהדר ותמיד טוב להכיר את עצמך יותר טוב אבל זה גם יכול להיות מתסכל, מבלבל ומשגע ובמקרה שלך זה די נשמע ככה, את מתארת איך כל הלילה היית ערה במחשבה על זה, מייסרת את עצמך אם מה שאת מרגישה זה בכלל המוח שלך המציא בשל קריאה על ההפרעה וזה באמת נשמע מצב מאד לחוץ, אני הייתי ממליצה לך לקחת איזה יום "חופש" מכל ההבנות העצמיות, ההגדרות, האינטרנט ואפילו סטיפס, זה קשה לקחת הפסקה אחרי שבילית כל כך הרבה זמן בלחשוב, לחקור ולכתוב על זה אבל לדעתי זה יעשה לך טוב לנסות, תשתי כוס תה, תעסיקי את עצמך עם איזושהי סדרה או סרט, תנקי את הראש ואז תחזרי לעיסוק הבלתי פוסק בהבנה העצמית כי זב באמת נשמע שזה כבר כל כל מעיק שאת משתגעת.
לגבי הדרכי טיפול יש עשרות כאלה (מוזמנת לבדוק על זה למרות שיש לי תחושה שכבר בדקת?), בעניין הזה זה ממש ניסוי וטעייה, קודם מאבחנים את הבעיה ואז בוחרים את הטיפול.ים שנראים הכי מתאימים לפי הבן אדם וההפרעה.ות איתו הוא מתמודד, ואם אחרי כמה זמן רואים שזה לא משפיע מנסים משהו אחר, אבל בהחלט במידה ואכן תתאבחני בהפרעה אני בטוחה שיהיו לך עוד חבילת טיפולים ביחד עם הטיפול הפסיכולוגי הרגיל.
לגבי המנחה, אני אישית חושבת שכדאי לשתף אותו, אפילו שזה קשה שווה לנסות, ככה הוא יוכל להבין אותך יותר טוב ואולי לעזור או לפחות להיות מודע שיש קושי מסויים, כמובן שזה במידה ותרגישי בסדר עם לשתף ושזה נחוץ, לצערי בזה אני פחות יכולה לעזור.
הפטורים אני לא לגמרי בטוחה אבל מניחה שאם יש לך קושי במשהו מסוים יוכלו לתת לך הקלות ו/או עוד כלים שיוכלו לעזור לך, אפילו אם לא תתאבחני, אם את מרגישה קושי מסויים במשהו שקשור לפעילויות בבית הספר אני באמת ממליצה לשתף עם הצוות שם (אפילו לכתוב מכתב) ואולי הם יוכלו לעזור.
עם החברים תעשי מה שאת מרגישה לנכון, אני אישית באותה הדעה כמו שאמרתי על המנחה, כמובן שזה מאד קשה לשתף אבל תמיד שווה לנסות, ושוב לצערי בזה אני פחות יכולה לעזור.
זה לא ניתן להחלמה אך כיום יש הרבה כלים שיכולים לעזור להתמודד עם זה בחיי היומיום.
ובנימה אופטימית זו נגמרו המילים מפי וסיימתי את תשובתי, מקווה שיכולתי להוסיף משהו, אפילו מילה אחת ואני גם רוצה להודות לך על השאלה הזו, היה לי ממש מעניין לקרוא וגם ממש כיף לכתוב את התגובה הזו, בשביל שאלות כאלה אני בסטיפס, בהחלט העברת לי קצת זמן פנוי בנעימים:)