מה אתם חושבים על ילדים שבוכים מציונים כמו 99 וציונים מעל 90+

אני כזאת, אני בוכה כי מה אכפת למורה, מה הוא מתמקח איתי על נקודה?

שגדלו עם הורים טיפשים

יהיה להם ממש קשה בהמשך להתמודד עם החיים

שרלולות

סתומים

מיותר לבכות זה כולה ציון
אם הם מתבאסים אז בסדר, יש כאלה שחושבים שהם מסוגלים ליותר, אבל לא צריך להיות תקועים על זה

אני אחד מהם אבל אני לא בוכה פשוט מתבאס
בגלל שאני פרפקציוניסט ואני שונא להיות אחד כזה

שיכול להיות שהם שואפים מאוד מאוד גבוה, יכול טיפה לעצבן אבל אין דבר רע בזב

שהם צומי ובכיינים

אין קשר לצומי ובכיינים אם זה ביינם לבין עצמם והמורה

נורא מעצבן יש ילדים שמסתפקים בשבעים עם כבר האלה שקבלו 99 בוכים שלא יבכו ליד כאלה שקיבלו ציון נמוך שיבכו בשירותים

מבינה אותם.
וזה לא בכי, זה יותר אכזבה. זה נובע מפרפקציוניזם, מהרצון לקבל 100 כל הזמן. גם זה קורה כשאתה משקיע במבחן, ופתאום טועה בשאלה. זה קצת מבאס, לא אשקר.

מעצבן אותי
צריך לקחת דברים בפרופורציות
זה בסדר להתאכזב אבל לבכות על זה ולעשות הצגה אני שונאת שעושים

רעים. ואם אני מקבלת איזה עשרים נקודות פחות הם ישר אומרים לי שזה מושלם.

שואל השאלה:
^^התכוונתי בקטע שכיאלו נגיד יש ילד שיוציא 97 נגיד, וילד אחר יוציא 70, אז הילד של השבעים יהיה סבבה עם הציון והילד עם ה97 נגיד התבאס ,אבל הוא יגיד לילד עם ה70 שזה ציון מדהים. אז כיאלו אני מנסה להבין בכללי למה הם מתבאסים מציון כזה, ובכללי אנשים שיושבים על שבעים ויש להם ילדים פרפקציוניסטים בכיתה, אז מה הם חושבים עליהם.

לכל אחד יש מדד שונה לציון טוב וציון לא טוב. לילדים שבוכים מ90+ כנראה יש מדד מאוד גבוה לציון טוב או לא. לפעמים זה נובע מההורים שלהם - שהכניסו להם למוח מגיל צעיר שאם זה לא מאה זה כישלון ושהם חייבים להוציא מאה אחרת ההורים יכעסו וזה לגיטימי וצריך לטפל בזה. ילדים שבוכים מ99 זה לרוב בגלל שזה מעצבן תתחת ואלוהיך ישמור מה הבעיה פשוט לתת מאה

אף פעם לא יצא לי להיתקל באנשים כאלו, אבל מותר לכולם להיות לא מרוצים מהציון שקיבלו, לא משנה כמה גבוה הוא יהיה

^יש לי כזה רק בגרסה משופרת

יש לי ילד בכיתה כזה שבכה על 90 במתמתיקה בכיתה הצטיינות (חומר של תחילת כיתה י)
הוא נמוך, חלש, לא מבין בדיחות פשוטות, אומר שאני טיפש ליטרלי מחומר שלא למדנו, מתמתיקה זה הכל בשבילו, מעצבן וחושב שהכל בטיקטוק זה שקר

כל אלה בכיינים אני קיבלתי 77 במבחן באנגלית ואמרתי לעצמי שאפו ולא בגלל שאני סתומה, מי שבוכה בגלל 90+ או שההורים שלו קשים מדי איתו או שסתם בא לו צומי

זה תלוי.. אם הם בוכים כי הם למדו מאוד קשה למבחן וציפו לציון מסויים- זה הגיוני. אם הם סתם מתלוננים- זה טיפשי.
(יש לי ילד בכיתה שבכה על ציון 102. כי זה לא היה 105.)

אני מתבאסת, לא בוכה וגם לא בפומבי, אבל רק כי אני יודעת שאני מסוגלת ליותר וזה נובע נטו מציפיות גבוהות ומפרפקציוניזם שלי. ברור שאני יכולה להבין למה אחרים תופסים את זה כלא בסדר, אבל אני משווה את עצמי לעצמי - להישגים הקודמים שלי בשביל שאני אוכל להשתפר, אני לא משווה את עצמי לאחרים ככה שלבכות מציון זה כן דיי מיותר, אבל אני לא יכולה להגיד שאני לא קצת מתאכזבת מציונים כמו 85,90,92...
לא בקטע מתנשא, בכלל לא, אני פשוט מאוד פרפקציוניסטית ומאוד תחרותית, ככה שיש לי דחף תמידי להיות הכי טובה, מה שכמובן לא הגיוני וזו הבעיה בתכונות האלה.

בתור אחד שגם מקבל ציונים כאלה בבית הספר, אני אף פעם לא מזדהה עם אחרים שמקבלים ציונים כאלה ובוכים.. אני תמיד שמח ומאושר על כל ציון של מעל 90+ שאני מקבל, ובאמת שאני לא חושב שזה שלא קיבלתי 100 זה עד כדי כך קריטי... לקבל 100 זה רק בשביל ההרגשה הטובה, אולי אחרים מרגישים מסופקים רק כשהם מקבלים 100 אבל לי באופן אישי באמת לא אכפת אם קיבלתי 100 או 99 או 97 וכו'.. העיקר שהוצאתי ציון גבוה, דבר שמראה שהשקעתי ועבדתי קשה בלמידה למבחן, וזה השתלם.