כתבתי משהו ואשמח שתגידו מה אתם חושבים עליו. (לא קצר אבל אני מאמינה שתתחברו לזה ושייתן לכם קצת עיניין ללילה משעמם שכזה)

^^שווה ברמותת

שואל השאלה:
תודה רבה לך ריגשת אותי❤

מדהים!
כתיבה מהממת
אהבתי

שואל השאלה:
תודה רבה❤

וואו, זה מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דבר ראשון, סגנון הכתיבה, מושלם, ברצינות, כישרון טבעי מהמם!!!
ואני כל כך מתחברת לזה... אם תרצי לשתף אני פה... :)

שואל השאלה:
ייקח לכם שתי דקות לקרוא אבל אני מאמינה שזה שווה את זה

שואל השאלה:
נמאס.
נמאס שהכרית רטובה ולא מזיעה.
נמאס שמנסים להחליט מה טוב בשבילי.
נמאס שחושבים שיודעים מה איתי או על מה אני חושבת.
נמאס שכל הזמן חושבים שיש משהו.
שיש איזשהי בעיה ושאני סתם "לא מספרת כלום".
נמאס שלא מבינים אותי.
נמאס שאי אפשר פשוט להיות חברים.
שתמיד צריך יותר ויותר.
אני מסתכלת על בעיות של אנשים אחרים ואומרת לעצמי שהבעיות שלי הן כלום לעומתם.
אבל למה אני בכלל צריכה להשוות בין הבעיות שלי לבין הבעיות של אנשים אחרים?
אני יודעת שקשה לי ואני יודעת שאני אעבוד קשה כדי לשנות את זה כי אין מה לעשות בעולם שלנו צריך לעבוד קשה בשביל שיהיה לך טוב.
משפט כל כך קצר עם משמעות כל כך גדולה.
רק רוצה שיהיה לי טוב.
שלא אצטרך לדאוג לגבי כלום.
לגבי כסף.
לגבי השמחה שלי.
לגבי החברויות שלי כי פאק איט למה אני צריכה בכלל לפחד לאבד אנשים.
כולם אומרים שאני יכולה לבוא לדבר איתם אם אני צריכה ושהם יהיו בשבילי מתי שאני צריכה.
וכן אני צריכה.
אבל אני בתוכי יודעת שלא באמת אבוא לדבר איתם.
שאברח למוזיקה.
שאברח למחשב שאברח לישון.
אעשה הכל חוץ מלדבר על הבעיות שלי.
נמאס כבר.
נמאס שאת מגדירה אנשים כל כך קרובים אלייך והם מסכימים לעצמם לפגוע בך.
לא מעריכים דקה שהשקעת בשבילם.
שאהבת אותם.
לא מחזירים לך את הכמות הקטנה של האהבה שאת נותנת להם.
נמאס לחשוב שאנשים אוהבים אותך ובסוף לגלות שאת כלום מבחינתם.
שאת לא שווה השקעה מהזמן שלהם.
כי מי את בכלל?
סתם ילדה שאכפת לה מאנשים שלא שמים עליה.
למה את בכלל צריכה לדאוג כל כך מכל דבר.
למה כואב לך לאבד אנשים שאת יודעת שהם אפילו לא מרגישים את זה.
הם לא מרגישים שאת חסרה להם.
הם לא מרגישים שאת יותר מידי בשבילם.
פשוט מחליקים את זה כאילו זה כלום.
נמאס כבר לחשוב יותר מידי.
לחשוב כל יום.
כל היום.
על מה יקרה.
ועל אנשים שאת יודעת שאת צריכה לשחרר ולא מצליחה.
את פגועה.
את מצולקת לכל החיים.
וזה לא באשמתך.
אבל את זאת שתקועה עם זה בסוף.
ומי שפגע בכלל לא יודע מה את עוברת כרגע.
וגם לא ממש מעניין אותו.
הוא לא יודע עד כמה הוא פגע.
כמה הוא צילק.
כמה פחדים וכמה חרדות נמצאות בך כרגע.
וזה בגללו.
הוא לא יודע את זה.
וזה מה שהכי כואב.
את אוכלת את עצמך וחושבת אולי הבעיה היא בכלל אצלך.
את יודעת שהוא צילק אותך
הוא הרס בך כל דבר שאהבת.
דברים שהיו כל כך קלים ופשוטים פתאום לא מרגישים כמובן מאליו כמו שהרגשת אז.
את רואה שכל דבר שפעם היית עושה בקלות
עכשיו כל כך קשה.
מרגיש מסובך.
כאילו זו הפעם הראשונה.
את מרגישה חנוקה.
מרגישה מותקפת.
סיטואציות שהיו כל כך פשוטות ונעימות לך פתאום הופכות לטראומה.
את מפחדת מהן.
את מנסה להמנע מהן.
וכמה את מנסה תאמיני לי שאני רואה כמה את מנסה.
את צריכה להפסיק לברוח.
את צריכה לפרוק את צריכה לדבר תעשי משהו בשביל לעזור לעצמך כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך.
תזרמי עם מה שקורה אל תעצרי את עצמך.
תנסי לשכוח מהעבר.
אני יודעת שזה חלק גדול מהחיים שלך וזה לא יעזוב אותך לעולם.
אבל אם את רוצה להתקדם ולעזור לעצמך.
את חייבת להתחיל לשחרר.
אני רואה שקשה לך לזרום
את קופאת ולא יודעת מה לעשות.
אבל שתינו יודעות שאת צריכה את זה.
את צריכה לעזור לעצמך להשתקם.
את צריכה שינוי.