מה דקארט אומר בסוף ההגיון הראשון שלו? ממש בסוף, העמוד האחרון

שואל השאלה:
חחח לא יש לי את התוכן עצמו, אבל לא הבנתי אותו.
את החלק שמתחיל ב"אולם דרך זו היא קשה ומייגעת" עד סוף מה שציטטת.
מה המשמעות של מה שהוא כותב שם?

^המתודה לפיה הוא יכיר רק במה שודאי, ולא יכניס לדבריו דבר־מה שיש בו שמץ כזב, היא מתודה שקשה מאוד לחיות איתה. מבלי שהוא שם לב הוא תמיד שב לדעותיו הישנות, והוא נקשר אליהן מפני שהוא חושש שמא המתודה הספקנית שהוא נטל על עצמו לא תביא אותו לשום בדל של אמת.

שואל השאלה:
והוא מציע לזה פתרון בהמשך?

^^^בהמשך הוא מוצא דבר ודאי..

שואל השאלה:
^^תמיד טוב לראות תשובות של שניכם.

^והכוונה להטלת הספק? אם כן, אני יודעת שאחר כך הוא גוזר מהוודאות הזו וודאויות אחרות אבל שיש על הגזירות האלו ביקורת, יש לך הפנייה למקור שעוסק בהן?

"..כנגד כל תחבולותיו של רמאי גדול זה, עד שלא יעמדו לו כל כוחו וערמתו, ולעולם לא יוכל להוליכני שולל. אולם דרך זו קשה היא ומייגעת, ואיזה עצלות מושכת אותי בלי משים אל מסלול חיי הרגילים. וכשם שהעבד הנהנה בחזיון הלילה מחירות מדומה, משתמחיל לחשוד שחירותו אינה אלא חלום, פוחד הוא להתעורר וקושר קשר עם מראות השוא הנעמים כדי שיוסיפו לפתותו, כך אף אני שוקע שוב בלי משים לתוך דעותי הישנות, ואני פוחד להתעורר מתרדמה זו, שמא לא יועילו לילות העצל והנדודים שיבואו אחר שלות מנוחה זן, להאיר את כל מחשכי הקושיות שהעליתי, בעוד שצריכים היו להביא לי איזה ניצוץ של אור לשם הכרת האמת" (עמ' 39, אוּר).

^הודאות היא מציאותו של סובייקט אפריורי. וכרגיל, המבקר הכי חריף הוא קאנט. עייני למשל: ביקורת התבונה הטהורה b עמ' 407-412, עמ' 620-630, וכן עוד מקומות.