די די באמת שנמאס לי כבר לא מסוגלת יותר זה כואב

רוצה לכתוב לי הודעה? אני לא יכולה לפרט פה הכל.. אבל יש לי כמה עצות :)

שואל השאלה:
לדבר איתם לא יעזור לי^ כי אני כבר לא מסוגלת לקבל מהם אהבה קשה לי להאמין לאהבה הזאת שהם מעולם לא ידעו להעניק, ולא אמרתי שאצל אחרים זה מושלם ברור שלכולם יש בעיות אבל הפסיכולוגית שלי אמרה שאם הם רק היו מחבקים אותי אפילו בתור ילדה קטנה זה היה פותר חצי מהחרדות אז זה דופק רצח לכן גם אלו שממתמודדים לפחות יש להם תמיכה וחיבוק מההורים
ואני רק צריכה עצות איך להעביר תרגשות האלו כי כבר נמאס לי כל פעם ליפול למקום הזה שאני בוכה על זה

את גרמת לי ליבכות נודרת ואי תנסי להתקרב לאימא ואבא שלך

תזכרי שאת יכולה ליצור קשרים בין אנושיים בכוחות עצמך ואת לא צריכה את ההורים שלך ואת האהבה שהם אמורים לספק לך בשביל זה. תחשבי עליהם כלא יותר מהורים ביולוגיים חסרי כל קשר רגשי אלייך, וכך יהיה לך קל יותר לקבל את הניתוק שלהם ממך. את תמצאי אנשים שמעריכים אותך והם לא צריכים להיות קשורים אלייך בקשר דם.

תדברי אם פסיכיאטר או משהו

אני במצב כמוך, ואני אספר לך מה אני עשיתי..

במשך שנים, בערך...9, כשפגשתי את החברים הכי טובים שלי והייתי באה אלייהם הביתה, לא הבנתי למה הם כלכך שמחים ליד ההורים, לא הבנתי איך הם העיזו לספר בדיחה, ועוד ההורה צחק?? הייתי בשוק. חשבתי לרגע שאולי הם מאומצים? אולי זה אחות גדולה ולא אמא? לא הבנתי איך לעזאזל זה קרה, ואיך הכל שמח? איך ההורים לא צעקו עלייהם ולא הרביצו להם?
או כשפעם אחת הם לא עשו שיעורים, איך ההורים אמרו להם בעדינות לעשות אחרכך???

לא הבנתי איך הורים וילדים יכולים לתקשר כמו בני אדם ולהפגין חיבה אחד כלפי השני. מאז קינאתי, בכיתי, ורציתי ליהיות חלק מהם... 9 שנים ארוכות שאני מרגישה בידיוק כמוך.

ואז הלכתי לפסיכולוגית, בהקשר אישי, ודיברנו ודיברנו, ויום אחד אמא שלי עיצבנה אותי כרגיל ופשוט התלוננתי לפסיכולוגית וסיפרתי לה מה קרה, ואז היא שאלה אותי יותר על אימי, לא הבנתי למה, לא חשבתי שזה קשור לבעיות שלי, ואחרי חצי שנה של טיפול הבנתי שאמא שלי זה אחד המקורות לחלק מהבעיות שלי, אבל גם הבנתי למה היא ככה.

הבנתי למה אמא שלי לא ידעה איך לתת אהבה, הבנתי למה כל דבר עיצבן אותה, הבנתי למה היא לא יכולה להודות באשמה... הבנתי איך להתייחס אלייה.

ועם כמה שזה קשה, ולפעמים אין לי זין לנסות, היום אני מתקשרת עם אמא שלי הרבה יותר טוב מכל זמן אחר שאני מכירה.
זה ממש מפתיע אותי כמה פעמים אני יכולה לדבר איתה על דבר פשוט וזה לא הופך לריב. מדהים אותי שהיא אשכרה צוחקת מהבדיחות שלי ולא עושה לי נאומים....
כמובן שיש עדיין ריבים ומחלוקות, ולפעמים זה מרגיש כאילו אין קשר ביכלל, אבל הרבה פחות. אני יודעת שלא תיהיה לי האמא שרציתי, ואני עדיין מקנא פה ושם באחרים, אבל אני שמחה שחיזקתי את הקשר, והצלחתי לעבוד עם מה שיש. אני שמחה שהמצב ביינינו הרבה יותר טוב עכשיו.

העצה שלי זה להבין מה מקור הבעיה, של שנייכן. למה אמא שלך ככה, ולמה את ככה מגיבה, מה את מרגישה, מה זה גורם לך לחשוב וכו'.
פסיכולוג זאת לר הדרך היחידה, אבל זאת יכולה ליהיות התחלה כשלא יודעים לאן ללכת. קשר טוב דורש הבנה, הקרבה, ולדעת מתי לקחת נשימה ולא להתרגש מדברים.

זה לא קל, זה אפילו ממש קשה, אבל תנסי למצוא דרך לטפל במה שקיים אצלך, ואולי יום אחד את תיכנסתי למציאות מלאת חיבוקים ואהבה, באמת מאחלת לך שתמצאי את הדרך

שואל השאלה:
bananabla^^^^^ ריגשת אחותי זה בול ככה גם כשהייתי יותר קטנה לא הבנתי למה חברות שלי מחבקות את ההורים שלהן ואיך הן מסוגלות וזה לא מוזר להן לספר להם דברים אישיים על עצמן עד שקלטתי שאצלי זה הבעיה, בכל אופן יש לי פסיכולוגית ואני כבר יודעת שהרבה בעיות קשורות לזה והיא מנסה לעזור לי אבל לא הכי הולך כרגע וזה סתם שובר אותי כל פעם מחדש ומכניס אותי להתקף בכי, ובקשר ל2 שורות האחרונות לא מאמינה לזה כי הגעתי למצב שאני כבר סולדת מכך, לא רוצה תאהבה שלהם אני רק רוצה ללמוד איך פחות יהיה אכפת לי מבינה?

אני ממש מבינה אותך, אני חושבת שזה בילתי אפשרי שלא יהיה לך אכפת לגמרי, תמיד יהיה את הקמצוץ קינאה הזה...

אבל מה שכן את יכולה למצוא דמות שיכולה לעזות לך עם מה שחסר.
לי יש 2 אחיות גדולות שמגיל 16 אני מרגישה כאילו הן מחליפות את ההורים שלי, אני מספרת להם דברים, צוחקת איתן, זה כמו מקום שממלא את החסר.

תימצאי את הבן אדם הזה שיכול למלא לך אפילו קצת ממה שאת צריכה, והבן אדם הזה לא צריך לדעת שזה התפקיד שהוא ממלא... זה יכול ליהיות אח או אחות, דודים, סבא סבתא, הורים של חברים, חברים שהם סתם שנה שנתיים מעלייך... כל אחד שיכול להביא לך חיבוק ואת יכולה להרגיש בנוח איתם. זה יקל על הקינאה וההרגשה הרעה, וזה גם יעזור לך אישית וכך תוכלי לצמוח מבפנים

בחיים לא הבנתי ככה מישהי
ובחיים אל פגשתי מישהי שמרגישה כמוני
בגיל 5 הייתי יוצאת לבד מהבית, הולכת למכולת או סתם לגינה. לא היה להורים שלי אכפת בכלל, ואני תמיד זוכרת שאמרו לי כשחזרתי לבד הביתה בכיתה א' כל יום:"אבל איפה ההורים שלך?" תמיד אחותי אספה אותי בכלל.
נדבר הטוב היחידי שיצא לי מזה, זה שאני נהייתי עצמאית. תמיד אמרו לי שאני כזאת.

חיבוק ענק יפה שלי!
תאמיני שאלוהים מתכנן לך את המסלול הכי יפה שיש גם אם קשה לך ממש.

וסורי זה לא קשור אבל רק לי זה היה נראה בתמונה דם מרוח על הסדין ורק עכשיו קלטתי שזה זר כזה?!

זה נשמע מאוד קשה...הורים יכולים לתת המון ואני מבין אותך שזה חסר
אבל את בחיים אל תסתכלי על אחרים
אל תשווי את עצמך לאנשים אחרים
כל אחד והבעיות שלו אין מה לעשות

הכל בסדר זה קורה להרבה אנשים

^ זה שזה קורה להמון אנשים לא הופך את זה לבסדר. הבן אדם עדיין ניפגע וזה פוגע בנפשיות בצורה שאת לא מתארת לעצמך

מפסיקים
לכל אחד יש חלק שהוא לא מרוצה ממנו בחיים שלו, את לא יכולה לשלוט בזה.
תתמודדי

וואו מרגיש בדיוק כמוך
רק שמשחק אותה שהכול בסדר. את צודקת זה באסה. (סוריי אבל אני לא יכול לעזור. רק משתתף בצער. ממש משתתף

אני אישית די מזדהה איתך, אבל גיליתי בשנתיים האחרונות שגם אם זה נראה שכל השפלות מושלמות וזה גיליתי שממש לאא, אז מה שרואים זה לא בהכרח נכון

אני בול באותו מצב כמו שלך, בבקשה אם נתנו לך עצות אשמח שתשלחי לי בפרטי, חייבת לעבור את התקופה הזאת

מבין אותך. אם את מעל 18 צאי מהבית ותלכי לפסיכולוג כדי להתאושש. אם זה רציני אז פני לרווחה בבקשה, מוקד 106 כדי לצאת למקום חם.

שואל השאלה:
מה זאת האפליקציה הזאת^?

ותודה רבה לכולם על התגובות זה לא מובן מאליו

את צודקת אני מבין אותך, אם בא לך לפרוק לדבר בכייף את מושמנת לפרטי, עברתי דברים גרועים מי זה ולמדתי לנתק רגש , ולדעת לחיות את שלי מבלי להפריע

יש את התוכנה הזו ויסה בעברית? כי אני רואה אתה באנגלית. והאם יש אותה למחשב?

עדיף לך להיות בפנימייה יהיה לך יותר טוב שם

יאו אני מקנא...יש משהו כזה בעברית?

אני יכול להזדהות. לא פשוט לשמוע כל הזמן על נורמה מסוימת שפשוט לא נכונה לגביך. לא פחות מתסכל להתמודד עם תגובות תמהות או אפילו חסרות טקט של אנשים, שלא מעלים על הדעת שעבור חלק המציאות שונה לגמרי מזו שהם רגילים אליה.
עוזר להבין שאת לא לבד. אפילו רק מלקרוא שאלות ותגובות שמראות לך שיש עוד אנשים במצב דומה לשלך. את לא חריגה במידה שנדמה לך. הורים מנכרים אולי אינם נורמטיביים, אבל הם קיימים ואפילו לא נדירים כל כך. תזכרי שהמדיה החברתית תראה לך בעיקר את מה שנוצץ, ופחות את הדברים הלא נעימים. אל תתייחסי לכל דבר שאת רואה שם כאמת.
יש הורים באמת רעים, כאלה שבאמת אסור היה לתת להם לגדל ילדים. עם אלה אין הרבה דרכים להתמודד, מלבד להתרחק מהם בהזדמנות הראשונה.
אבל יש גם הורים שחסרה להם האינטליגנציה רגשית הדרושה כדי להעניק חום ואהבה. זו לא לגמרי אשמתם, כמו שמנת משכל נמוכה היא לא אשמת מי שנולדו איתה. אף אחד לא מכשיר אותך להיות הורה. זה אחד מהתפקידים שלומדים מתוך עשייה. ויש הורים שנכשלים בכך. זה לא פותר אותם מהחובה לנסות להשתפר, אבל לפעמים הם צריכים עזרה ושווה לתת להם את ההזדמנות.
אם ההורים שלך הם הסוג השני, ופתוחים ללמוד להשתפר, תנסי לעבוד איתם על זה. אל תשפטי אותם רק לפי כישלונות העבר שלהם. תשאלי את עצמך מי הם היום ומי הם יכולים להיות בעתיד.
ואם תגיעי למסקנה שלא תמצאי אצלם את מה שאת צריכה, תתקדמי הלאה ותתמקדי במי שכן יכולים לתת לך את זה. רק תזהרי, בלהט הצורך, לא לחפש מזור לצורך במקומות הלא נכונים.

שואל השאלה:
וואו תודה לך❤^ חבל שכתבת מאנונימי❤

אפשר לאכול ציאניד זה יעזור