מישהו שעבר תקופות קשות בבית ספר תיכנסו בבקשה

ממש רע לי בכיתה. יש איזה 6 ילדים ששונאים אותי ומקללים אותי וצועקים עליי בכל הזדמנות שיש להם כל יום, בני ז.נ.ת
אומנם יש גם יש איזה 4 ילדים שאני סבבה איתם, אבל כל יום זה משתנה- הם יכולים להיות נחמדים ליומיים ואז עוד יומיים להיות מגעילים ומתעלמים. אני לא ילדת כאפות, לא ילדה מסכנה ובטח שלא ילדה שתהיה הקורבן, אי פעם.
אבל יצא שאני עם הילדים האלה בכיתה ואין לי אפילו חברה אחת בכיתה.
מצד שני זה היה ככה ביסודי (מכיתה ה, זה מתי שהחברה הכי טובה שלי מכיתה א עזבה ועוד שלוש בנות שהיו איתנו בחבורה עזבו) רק שביסודי סתם הייתי עם הערסיות הכי גדולות של השכבה (התבררו כערסיות ממש בחטיבה יעני)

עכשיו בכיתה ח סוף סוף אחרי חצי שנה בערך, שנה אפילו פניתי למחנכת והיא מאוד עוזרת לי, היא העבירה אותי מקום ויותר סבבה לי עכשיו. אני כרגע לא הולכת לבית ספר בגלל הקורונה כי אני לא רוצה בידוד (יש לי משהו עם חברות בסופש ואני לא רוצה להיות מבודדת)
אני יודעת שאני לא מגזימה, ובכל זאת עולה לי הקול הזה בראש "אם את סתם מקצינה את זה? למה שתעברי כיתה, את יכולה למצוא אזור יותר נוח בכיתה. אם את באמת מגזימה זה יקרה גם בכיתה אחרת. את מגיזמה. תסבלי בשקט."
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ידעתי לסבול בשקט עד הקש האחרון, פיזית מבחינת כאב ומנטלית מבחינת ההרגשה שלי בפנים, ואני יודעת עד כמה זה דפוק. הייתי גם בסטודיו לריקוד 9 שנים שהיה עם בנות מגעילות תחת ומורה מזעזעת ולא פרשתי כי לא רציתי לצאת "מסכנה". אני קוראת את זה ואני לא עד כמה שזה דפוק ועדיין העניין של ההגזמה מציק לי.
לפרוטוקול אימא שלי הרגע אמרה לי שאני פתאום רגועה יותר כשאני לא הולכת לבית ספר וגם אני מרגישה את זה האמת, אבל אמרתי לה את הקטע של אולי אני מגזימה והיא אמרה לי שהיא בטוחה שזה גורם לי להרגיש לא טוב וזה ממש לא בסדר, אבל אני צריכה לפתח עור של פיל. התחלתי לבכות עכשיו כי זה היה אחד מהמשפטים הכי כואבים ששמעתי לאחרונה, יש לי עור של פיל פעמיים וחצי. יש ככ הרבה מקרים שאפילו לא סיפרתי לה שבאמת היו נוראים, אני לא אתחיל לפרט.

יש לכם איזשהו משפט שיעזור לי להעביר את הקול הזה מהראש?

אני לא מחפשת עכשיו תגובות רחמים ותגובות של "אוי זה יעבור הכל יהיה בסדר" ובלה בלה בלה, אני מאוד מעריכה את זה אבל זה סתם גורם לי להרגיש איכסה חחח