מה דעתכם על מה שכתבתי? עצות לשיפור?

"הצילו", היא לוחשת. "אני צריכה עזרה", זועקת.
היא נופלת, אוחזת ברגליו. הוא מנסה ללכת והיא זוחלת אחריו.
"בבקשה תקשיב לי, אעשה הכל", היא אומרת, כמעט בלי קול.
"מה את רוצה? אין לי איך לעזור. עכשיו עופי, למנהרה שלך אין בקצה אור".
היא מרפה את אחיזתה, מתנשפת בכבדות. אם במנהרה אין אור, בשביל מה כבר יש לה לחזור? כל מה שהיא הייתה צריכה לעבור...
הוא מתרחק, משאיר אותה על הרצפה הקרה. "אני בסדר", אמרה. היא מנסה לקום, אבל הרגליים רועדות. ושוב היא קורסת, בצרחות חנוקות.

"מה שלומך?"
הוא מגיע, בחליפה לבנה, תזמון מעט מפתיע.
"אני צריכה אותך", היא ממלמלת בתאווה. סוף סוף, היא מרגישה רעבה. רעבה לאהבה. היא מזנקת עליו במהירות, והוא אוחז בה ולא נותן לה למות.
אבל האחיזה נחלשת.
היא נופלת.
מושפלת.
הוא צוחק, מתרחק. והיא שוב לבד, בודדה. לבדה, כהרגלה.
העיינים נפקחות, והמציאות מתגלה. נשמעת צווחה.

סליחה.