פריקה, אם אין לכם כוחות לתמוך ולשמוע אנשים עצובים אל תכנסו

אני לא יודעת אם לשמוח או להיות עצובה,
רק עכשיו נפל לי האסימון שאני מעולם לא ידעתי ולא יודעת איך להתחבר, איך לצחוק, איך לזרום, איך לעשות דברים שטותיים שאני התחרט עליהם בעתיד (בגבול הטעם הטוב כמובן), אני קולטת שאף פעם לא היו לי חברות שהיה לי את זה איתן.
אני ילדה שמחה, צוחקת, ובכללי אני יכולה לגמרי להיות החברה הזאתי שכולן רוצות להיות לידה באוטובוס, או בחדר בטיול השנתי, או כשמתחלקים לזוגות בשיעור ספורט. אבל אני עדיין לא כזו. וזה מבאס ברמות כי אני לא יודעת איך להגיע לזה.
כל החיים אני מרגישה שרק בבית אני בסביבה הבטוחה שלי, שאני יכולה להיות אני.
וזה כל כך קשה, ומבאס, ועצוב, שיש שתים שלוש בנות שיותר התחברתי אליהן והן רואות שאני יושבת בצד ולא מצליחה להיות חלק מהכיתה, אז אחת מהן (לא קשורות אחת לשניה) באה אלי ומנסה לדבר איתי. ואוף אני כל כך רוצה להיות כזו בעתיד, שאני אהיה מסוגלת להפסיק לדבר עם חברה בשביל ללכת לעזור לילדה שיותר מתקשה חברתית כי זה פשוט משנה לי את היום !!
ולמה לכולן זה בא בקלות כל כך? למה לכולן תמיד יש עם מי לדבר ולצחוק?
וכל החיים שלי אני משתדלת לחייך. אבל בשבועיים האחרונים החיוך שלי פשוט מזוייף, אם הוא מופיע.
אני חושבת שזה הכל. הדמעות שלי כבר מופיעות לי בעיניים. הייתי צריכה לרשום את זה בשביל עצמי. תודה לכם אם קראתם עד פה, מעריכה אתכם מאוד סטיפס !