האם לדעת הרמב"ם קיימת השגחה פרטית? ואיך היא מתבטאת?

שואל השאלה:
^ בסופו של דבר זה לא ממש השגחה... כי האיש השלם מצליח לא בגלל התערבות אלוהית אלא בזכות זה שהוא שלם במעלותיו השכליות

כן. הטיעון הוא פשוט:
1. אלוהים הוא אחד פשוט לחלוטין.
2. אלוהים יודע את עצמו (היודע, הידוע, והמדע).
3. מציאותו של אלוהים היא מציאות של טוב.
4. לפי 1, קיום של פרטים מחוץ לאלוהים לא אפשרי.
5. לכן: הפרטים מקומם באלוהים ("אלוהים מקומו של עולם").
6. לפי 2 ו־5 אלוהים יודע את הפרטים, ולפי 3 מציאותו כלפיהם טובה.
7. מכאן נובע ש: יש השגחה פרטית.

שתי ההנחות הראשונות הוכחו במופת בתחילת חלק ב' של המורה על סמך עשרים וחמש ההקדמות שהוזכרו שם (שהן הוכחו במופת אצל אריסטו, אבן סינא, ואלפאראבי). ההנחה השלישית הוכחה ע"י אריסטו במטאפיזיקה ז' (1072b הערה 6). באשר ל־4: מכיוון שאחדותו פשוטה ומוחלטת לא תתכן שניות ביחס אליה. וזה מה שכתב: "כי כל אלה הנמצאות הולכות על סדר והנהגה לא נעזבות והוות כאשר יקרה אלא כהיות כל מה שינהיגהו הרוצה בכונה ורצון" (מוה"נ א, נח). וכן גם כתב על כן פרק ע"ב לחלק א', ובפרק י"ז לחלק ג'.

הערות:
א. ההשגחה בה דן הרמב"ם בפרקי ההשגחה, כשהוא כותב למשל שההשגחה היא רק במין האדם, כוונתו היא מנק' מבטו של האדם (הסתכלותו של אריסטו), כלומר ידיעת הקשר בין המעשה של המושגח לקורותיו. ומכיוון שמין האדם הוא המין שאליו האל נגלה, וגילה לו את הקשר, מין האדם הוא המין היחיד שיודע את ההשגחה.

ב. מה שהוא אומר שההשגחה היא למי ששכלו העיוני נעשה בפועל, שמכיר הוא את המושכלות כולן בפועל ודבק בשכל הפּועל, זאת מפני שאותו אחד התחבר למציאות השלמה של האמת והשקר (ומאבד את בחירתו החופשית, אגב), וזכה להבין הכל במונחים הללו (שזו ההנהגה האלוהית בעולם). השכר והעונש הם מה שהם רק ביחס לאלו הנמצאים בקטגוריות הטוב והרע (עיין: מוה"נ א, ב).

וזו רק טיפה אחת מלאת קשיים וסתירות שיש לפצח ולפענח, סוד מעשה מרכבה. ובעז"ה נזכה להבין זאת בצורה מלאה ולהתחבר לשכל הפועל הקדוש ע"י הקדשת עשרות שנים של מאמץ לימודי לכך.

שואל השאלה:
כשאני אומר השגחה אני מתכוון להאם ה' שומע לתפילות, נותן שכר ועונש בעולם הזה, וכו'. לא לגמרי הבנתי מה דעת הרמב"ם בעניין הזה.

ולמה לומר "השכל הפועל" במקום ה'? למה לדבר במונחים של הגויים?

א. (כנראה ש)לא.
ב. השכל הפועל הוא מלאך ה' והוא מכונה ה'. ראה רבי יוסף אבן־כספי בפירושו משׂכיות כסף על מורה נבוכים ב, לד (פֿפֿד"מ תר"ח, עמ' 114) ורבי לוי בן אברהם בספרו לִויַת חן במאמר שישי, פרק שלישי (מהדורת קרייסל, עמ' 115).

במורה נבוכים ג, יז (תרגום שוַרץ, עמ' 474-478) הרמב"ם סוקר ומסכם חמש דעות על ההשגחה: דעת אפיקורוס: הכול במקרה (תנועה אקראית של אטומים שלא שולטת בהם חוקיות), אין השגחה כלל. דעת ארסטו: על חלק מהדברים יש השגחה ועל חלק לא; "כל מצביהם של פרטים שונים מקרב בני־האדם הם לגמרי במקרה". דעות הזרמים בתֵאולוגיה המוסלמית: דעת כת האשעריה, שמחזיקים בעמדה הדוגלת בגזֵרה קדומה (דטרמיניזם תֵאולוגי): כל מעשיו של האדם נקבעים בידי האל; ודעת המֻעתזִלה: לאדם יש בחירה חופשית, אך האל משגיח על כל הנמצאים, וכל מה שהוא עושה, הוא בחכמה ולטובה. את דעותיהם של אפיקורוס וארסטו הוא מסווג ככפירה וכמרידה בתורה. בנוגע, לתורת אפיקורוס, הוא מציין שהיא הופרכה באופן מופתי. בדיונו בדעותיהם של האשעריה והמֻעתזִלה הוא מצביע על אבסורדים וגנויות שנובעים מדבריהם. אך הוא מלמד זכות על דעת ארסטו, האשעריה והמֻעתזִלה.

אחר שדן בארבע הדעות הללו, הוא ניגש להציג את הדעה החמישית, והיא דעת תורתנו הקדושה: "יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל־יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי־החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ, כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי־החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל־יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. זה הוא יסוד שמעולם לא נשמע שונה ממנו באומתנו, תודה לאל. וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני־אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים. זה מה שהוא יתעלה אמר: כי כל דרכיו משפט, [אל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא] (דברים לב 4). אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים (...) ואילו מה שאני מאמין באשר ליסוד זה - כלומר, ההשגחה האלוהית - הוא מה שאתאר לך. באמונתי זאת, שאתאר, אינני נשען על מה שהוכחה מופתית הביאתני אליו. אלא נשען אני על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספרו של האל וספרי נביאינו. דעה זאת, אשר אני מאמין בה, פחות מגונה מן הדעות הקודמות וקרובה יותר אל ההיקש השׂכלי. כי אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר, מתחת לגלגל הירח, היא בפרטי מין האדם בלבד. רק מין זה כל מצבי פרטיו וכל הטוב והרע הפוקדים אותם מתאימים למה שהם ראויים לו, כמו שאמר: כי כל דרכיו משפט."

הרמב"ם ממשיך ומסביר את התֵאוריה שלו בנוגע להשגחה: "לדעתי ולפי מה שאני סובר, ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל - הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש. אם טביעת הספינה על יושביה, כנזכר, ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על־פי רצון אלוהי לפי הראוי (לכל אדם ואדם) על־פיי משפטיו (של האל), אשר אין שׂכלינו מגיעים לדעת את חוקם."

יש להבין דברים אלה על רקע מה שנאמר בפרקים אחרים במורה נבוכים, העוסקים במהות הנהגת העולם וההשגחה על האדם בעל השׂכל. בעניין הנהגת ה' את העולם, יש לעיין במורה נבוכים א, נד (תרגום שוַרץ, עמ' 130-135) בו הרמב"ם מתעסק בהשוואה בין תכונות האופי הדרושות למדינאי לתכונות האופי המתבטאות בהנהגה הטבעית של העולם (פרק מאוד מעניין וחדשני, בלי קשר לענייננו). וראה גם במשנה תורה, הלכות תשובה ה, ד [ח]: "כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר ברייות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו - ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו, וכל מעשיו מסורין לו. ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות".

בעניין ההשגחה, ראו בחלק ג, נא - שם הרמב"ם מצמצם מאוד את ההשגחה ולא ברור כלל משם מה הוא אם כן עניינה, ואיך היא אפשרית בכך שהיא משנה את מנהג העולם הטבעי (שהרי רצון האל בלתי־משתנה). וכמובן שיש להשוות ל־ג, יב בו הרמב"ם מסביר את הסיבות המקריות של הטוב והרע. מכל הנך, אני סבור שדעת הרמב"ם אינה שונה מהותית מדעת ארסטו (שהוא היחידה שלא מצא בה קושי) וההשגחה היא מטאפורה לשפע המושׂכלות שמשפיע השׂכל הפועל על שכלו העיוני של האדם, ושבאמצעותו האדם מתעלה וזוכה בחיי נצח בהתאחדותו עם הידע הנצחי. ובכך הוא "ניצל" מפגעי העולם הזה.

אם אתה שואל על שמיעת התפילות - אז למה לדעתך קיימת את הברכה הזאת "ברוך אתה, ה', שומע תפילה!" - אם זאת לא האמת?

ואם אתה שואל על ההשגחה עקב עמשים טובים או רעים - עיין בתחילת הלכות תעניות, ששם הרמב"ם שולל את המקריות:

"ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן' ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה, כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית" - הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי" (ויקרא כו, כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו - אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי" (משנה תורה, הלכות תעניות, פרק א, הלכות ב-ג).

עיין במשנה תורה, הלכות יסודי התורה ד, יד-טז:

נפש כל בשׂר, היא צורתו שנתן לו האל. והדעת היתֵרה המצויה בנפשו של אדם, היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א 26), כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשׂגת הדעות שאין להם גולם, עד שיידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה.

(...) אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה, עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף; אלא מאת ה', מן השמים היא. לפיכך, כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשׂגת הדעות הפרודות מן הגלמים, ויודעת בורא הכול, ועומדת לעולם, ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחָכמתו, "וישֹב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנהּ" (קהלת יב 7).

והשווה לספר הכוזרי, מאמר ראשון, סי' א, בדברי הפילוסוף על השלם וכו'.

^^^השכל הפועל הוא המלאך שקרא לו אישים (יסודי תורה ב, ז'). ושמו מלך (מוה"נ ג, נב) מפני שמעלתו באלוהות היא מעלת המלכות (וכתבו על כך רמ"ק ואלפאראבי), והוא קדוש מפני שהוא פרוש מהחומר (הוא המצייר את הצורות בכוח בחומר). דרכו אנחנו מתחברים להשם ית'.

לגבי השכר ועונש כתבתי. לגבי שמיעת התפילות זה אחד מביטויי רצונו של ה' ית', שרק לנו זה נראה כאילו שלטו בטבע ארבע הסיבות של אריסטו (למשל: מצד הסיבה הפועלת מה שהצמיח את היבול הוא הגשם שירד עליו, ואילו מצד האמת מה שהצמיח את היבול הוא רצונו של האלוה שבא בעקבות התפילה [וחלילה לחשוב שמדובר בהשקפת האשעריה של אלג'אזאלי או האוקזיונליזם של מלברנש וגוילינקס]. בדומה לאלוהות סדר העולם המוסרי בתורת המדע השלישית של פיכטה).

שואל השאלה:
אז כשהרמב"ם מדבר בי"ג העיקרים על שכר ועונש הכוונה רק לעולם הבא?

מוסיף על האנונימי שמעליי

במורה נבוכים הרמב"ם כתב:
והדעת החמישי הוא דעתנו - רצוני לומר דעת תורתנו. ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו. ואגיד לך אחר כך עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו. ואומר פנת תורת משה רבנו - עליו השלום - וכל מי שנמשך אחריה היא שהאדם בעל יכולת גמורה - רצוני לומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו יעשה כל מה שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו דבר מתחדש כלל; וכן כל מיני בעלי חיים שאינם מדברים יתנועעו ברצונם; וכן רצה האלוה ית' - רצוני לומר שמרצונו הקדום באין תחילה - שיהיה כל בעל חיים מתנועע לרצונו ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת - פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה תהילה לאל: וכן מכלל פנות תורת 'משה רבנו' - שהוא ית' לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו - וכל זה בדין והוא אמרו עליו ית' "כי כל דרכיו משפט וגו'"; אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא:

https://www.sefaria.org/guide_for_the_perplexed,_part_3_17.6


כלומר הרמב"ם האמין בהשגחה פרטית בכל קוץ אפילו