אנשים עם הפרעת אישיות גבולית/סכיזואידית/ שמבינים

אני לא יודעת אם זה בהכרח הפרעת אישיות גבולית/סכיזואידית, אבל זה בהחלט נראה ששווה לשתף את הרשימה שרשמת פה עם הפסיכולוגית שלך.

לא קראתי הכל אבל זה בהחלט הגיוני

אוקי.קראתי .דבר ראשון המודעות העצמית שלך היא מטורפת .נשמע שאת מחזיקה הרבה על הראש ועסוקה הרבה בלנתח את עצמך ואולי אפילו ניסיון ליצור איזשהי תבנית של מהם בדיוק ההפרעות שלי ומי אני בדיוק...כל בנאדם סובל מהפרעות מסוימות לכל אדם יש תכונות שהן כביכול לא נורמאליות באישיות שלו אבל. א.את רק בת 16 ולפי הפסיכיאטריה וספר המחלות של הdsm ניתן לאבחן הפרעות אישיות רק מגיל 18 למרות שייתכן ויצוצו לעין נטיות ותסמינים קודם....חשוב מאוד שתשתפתי את הפסיכולוגית. הנפש כפי שאת יודעת זה נושא נורא מורכב א"א כ"כ בקלות לאבחן ובפרט הפרעות אישיות ..קחי לדוגמא הפרעת אישיות גבולית קורה פעמים שנראה כי חד משמעית האדם סובל ממנה כשלמעשה הוא פיתח תסמינים מאוד דומים או אפילו זהים בעקבות טראומה ...מלא מההתנהגויות שרשרמת נראות בעיניי כמנגנוני הגנה ולאו דווקא כדפוסים קבועים ...מאחלת לך הצלחה 3>

שואל השאלה:
*אין לי באמת תפיסה אמיתית של אנשים. אני תופסת אותם בצורה נורא שטוחה, ואין לי תפיסה מאוחדת על מישהו. אם תבקשו ממני לסכם מישהו, אני לא באמת אוכל לתאר אותו. הרבה פעמים אני גם מתקשה לייחס לבני אדם תכונות
*חוויתי הרגשה של love כלפי אנשים, אבל אף פעם לא ממש חוויתי like
*מצד אחד אני מאוד בטוחה בתכונות שלי שאני מכירה בהן, אני מעריכה אותן אצלי וחושבת שאני כמעט נעלה אפילו
מצד שני לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת מה אני, שאני לא יודעת אם אני באמת יכולה לייחס לעצמי את התכונות האלו. שאני לא יודעת מה אני, מה האופי שלי, מה האישיות שלי, לפעמים אפילו מה אני אוהבת. אני אדם טוב או רע? חכם או טיפש? לפעמים אני לא מרגישה כאילו יש לי אישיות.
*אני מפחדת מדחייה, עד שקורה לי שלפעמים אני ככ מפחדת שאני פשוט נמנעת מאינטראקציה עם האדם
זו אפילו לא חייבת להיות דחייה ישירה
*אני נוטה לפרש דברים שאנשים עושים בצורה השלילית יותר כלפי, גם אם זה היה ניטרלי.
**אני נוהגת לפתח אובססיות גם לדברים, ואני אבלה שעות על גבי שעות בלעשות את זה/לקרוא על זה, ואז אחרי תקופה קצרה ימאס לי ואני ארגיש שמיציתי ולא אגע בזה יותר.
**אני לרוב מתעסקת בעצמי גם כשאני עם אחרים.
**אני שונאת להרגיש תלותית או חסרת עצמאות, או בעמדת נחיתות. זה יכול לגרום לי או לעשות המון עבור הקשר ולנסות לתקשר, לעשות במקום הצד השני את החלק שלו, או שאני אנסה להתרחק כמה שאני יכולה.
*ויש לציין, אני בת 16, ואני לא מזהה אצלי דפוסים אימפולסיביים.

שואל השאלה:
^העניין הוא שבמפגשים הראשונים שלי איתה, אולי השלישי, שהתחילו במאי, העלתי את זה שהייתה תקופה שממש חשדתי שיש לי משהו
שיתפתי אותה שחשבתי על הפרעת אישיות תלותית, גבולית, נמנעת, ocd, אובססיבית קומפלסיבית, שהיו לי ימים שחשבתי שהגיוני שזה כל אחד מהם. כמובן שעם כולם, אחרי כמה ימים ירדתי מזה. את הגבולית לגמרי שללתי אז, ובזמן האחרון החשד שלי עולה שוב.
אבל כשאמרתי לה את זה, היא שללה את האפשרות על הסף. היא אמרה שאין לי. היא אומנם הכירה אותי לתקופה קצרה של כמה שעות, ואומנם אם יש לי משהו הוא כנראה יהיה סמוי, אבל היא עדיין שללה.
אני לא רוצה לפנות אליה לגבי זה שוב, וששוב יסתבר שזה סתם. אני חושבת שאני לא ממש יודעת מה בדיוק אני מרגישה, כי אני עושה גל מניפולציות על עצמי. ככה שזה מספיק קשה לניסוח והסברה. אבל בגלל הקטע שיש בינינו כבר קשר, אני עוד יותר מתקשה בלשתף את הרגשות שלי בצורה אותנטית מולה, אני תמיד משקרת בצורה כזו או אחרת. (זו הסיבה שבכלל הגעתי ללכתוב את כל הדברים האלו, כי הגעתי למסקנה שאוכל להיות יותר אותנטית כשאני מקלידה ולא מדברת מולה. זה גם למה אני מורידה משקפיים כשאני איתה, כי אני פחות רואה בן אדם מולי). ואז להוסיף על זה גם את זה שבסוף יתברר שסתם חיפשתי? זה מפחיד. אני לא רוצה לשתף בלי להיות קצת יותר בטוחה בזה

*אבל את יודעת אם זה אפשרי ששתי ההפרעות האלו יהיו ביחד?

שואל השאלה:
בנוגע לאישיות סכיזואידית
*בגלל חוסר העניין שלי באנשים אחרים, אני נוטב לחשוב שבגלל שלי אין כוח להקשיב להם גם להם אין כוח להקשיב לי, אז לא מביעה רגשות
*אני לא ממש אוהבת אנשים, אני לא מרגישה צורך בקשרים. אני הרבה יותר מעריכה את ערך הלבד מאשר את ערך האינטראקציה החברתית.
*אני מרגישה שהאדם שאני מראה כלפי חוץ, כשאני באינטראקציות עם אנשים לא מייצג אותי, הוא לא מה שאני. הוא מה שאני רוצה שיחשבו שאני.
*קשיחות מוסרית מאוד ברורה, אבל עדיין קל להשפיע עליי כזה(?) הרבה פעמים מעתיקה שפת דיבור, גוף, החשיפה שלי לדברים משפיעה עליי מאוד
*מאז שאני זוכרת את עצמי העדפתי לעבוד לבד. שנאתי עבודה בזוגות. הרגשתי שכולם יהרסו לי את זה. לא היה לי כוח לבזבז זמן בתיווך בינינו, זה עיצבן אותי הצורך הזה לדבר איתם כדי שיהיה תוצר.
*אני מנסה להימנע מסיטואציות חברתיות גדולות, לא אוהבת מסיבות בכלל, לא אוהבת להיות באינטראקציה עם קבוצת אנשים.
*סיפורים ושיתופים של אנשים אחרים משעממים אותי עד כאב, גם אנשים שלכאורה קרובים אליי. אין לי גוח לשמוע את הסיפורים שלהם, זה משעמם ולא מעניין. אם כי כאשר אני מפתחת אובססיה למישהו (מה שקרה לי רק פעמיים בינתיים) זה כן מעניין אותי לתקופה קצרה ואז זהו.
*אני לא ממש רואה בעיה בזה שאני לא אוהבת אנשים, אני חושבת שזה מוערך להיות עצמאי ולא להצטרך או לרצות אנשים.
*אני לא באמת מפיקה הנאה מסיטואציות חברתיות או קשרים, משהי שכבר חודשים אני מנסה להסביר לפסיכולוגית שלי. אני פשוט לא נהנית מזה, מהרגע שזה מתחיל אני רוצה שזה יגמר, ואחרי שזה נגמר זה מרגיש אפילו יותר רע.
*האמת שאני לא בטוחה כמה אני מפיקה הנאה בכללי מדברים, בגלל זה גם מעולם לא ממש הבנתי איך לאנשים יש תחביבים, ואיך הם מצליחים להתמיד. זה יכול להיות נחמד, מעסיק, התוצר יכול להיות טוב, אבל אני לרוב פשוט לא באמת באמת נהנית מלעשות את זה.
*כן יש לי פנטזיה על איזו מערכת יחסים אידיאלית קרובה, אבל זה מרגיש לי אפשרי עם בני אדם, ולכן אני לא באמת רוצה קשר אינטימי עם מישהו.
*אוגרת דברים, גם אם הם אובייקטיבית זבל.
*אני מאוד אבל מאוד חרדה לפרטיות שלי, אני לא אוהבת שיודעים עליי כלום. מה שאנשים יודעים עליי זה מה שרציתי שידעו עליי כדי לבנות איזו תדמית שאני רוצה לבנות, אבל אני לא באמת פתוחה לגבי הרגשות שלי עם אנשים אחרים.
*יש לי מנעד רגשות גדול, אבל אני משתדלת לא להביע אותו. על אחת כמה וכמה כשאני מרגישה בעמדת נחיתות. אני שונאת עד עמקי נשמתי להיות תלותית באדם ובעמדת נחיתות כלפיו.
*אני לא ממש סומכת על אנשים.
*אני לא אוהבת סמול טוק, לא טובה בזה. גם לא מתה על הומור, וההומור שלי ממש גרוע. גם לא מתה ככ על צחוקים. אני לא אוהבת לדבר על שטויות, לקלל, בדיחות מין או בדיחות שחורות.
*לרוב אני נורא נורא רצינית, אני נוטה לייחס חשיבות ורצינות לדברים שאנשים אחרים היו עושים מהם בדיחה. אני לא אוהבת לצחוק על נושאים רציניים. ובשיחות, אני שונאת כשאנשים חושבים שזה רלוונטי לשתף את החוויה האישית שלהם, זה לא תורם לדיון. זה דבר מאוד מעצבן אותי.
*בכללי, אני אדם עם פתיל קצר כלפי אנשים, הם מעצבנים אותי בקלות.
*אני די גרועה בלתקשר עם אנשים, לרוב התגובות שלי לשיתופים שלהן הן דברים מאוד... לא כמו של השאר(?) כאילו אני פשוט לא יודעת מה להגיב להם, אז אני מהנהנת או משהו. מעדיפה לדבר על עצמי.
*אני גם לא ממש מרגישה קרובה במיוחד למשפחה שלי. לא מרגישה כאילו יש לי קשר קרוב באמת עם מישהו, גם אם זה נראה כאילו כן, זה פייק ולא באמת אני.
*מין לא ממש מושך אותי ואני די בטוחה שאני א מינית. אני לא סגורב לגבי משיכה רומנטית
*אני משקרת המון, וחלק ניכר מהפעמים הוא גם שקר בשיחה על מנת שתוכל לזרום כי אני גרועה בניהול שיחות. הרבה פעמים אני ממש מתכננת את השיחות.
*עם כל הקטע של חוסר העניין באנשים, איכשהו יש בי גם צד מרצה. אני לא אוהבת לצאת לא בסדר ושחושבים עליי דברים רעים. הרבה פעמים זה בנוסף גם מרגיש לי שזה חודר לי לפרטיות כשהם חושבים עליי. אני כן מרצה אנשים מצד אחד, אבל מצד שני זה לא באמת משפיע על הערך העצמי שלי מה שהם חושבים עליי.
*אין לי שום צורך בהרבה חברים. אבל בתכלס בתכלס, כן יש פנטזיה של קשר אינטימי. אבל במציאות, קשר אינטימי מפחיד אותי. אני לא רוצה שמישהו יכיר את כולי, אני שייכת לעצמי, אני בבעלות עצמי. אני לא רוצה להתמזג בתוכו או בתוך הרעיון של קשר, אני רוצה לשמור על עצמי כיחידה. אני רכושנית כלפי עצמי.
ומצד שני, העובדה שזה לא באמת אפשרי שמישהו יכיר את כולי מפחידה אותי גם. אני לא רוצה להיפתח למישהו, כי הוא לא באמת יבין אותי. הוא לא יבין את כולי. לא רוצה להיות קרובה למישהו שמבין אותי חלקית, מעדיפה שלא יבין בכלל.
*אני כאילו בניתי לעצמי שתי אישיויות. יש את האחת החיצונית, שזה מה שאני מראה לאנשים. אני לא מרגישה שזו באמת אני. ויש את האישיות הפנימית שלי, שרק שם אני מרגישה אותנטית. אני מרגישה שביום יום אני משקרת לאנשים מעצם ההוויה שלי לידם, כי מה שאני מציגה זו פשוט לא אני. אני מעדיפה להתעסק בעולם הפנימי שלי מאשר בעולם החיצוני בהרבה.
*בגלל זה חברות שלי בטוחות שאני האדם הכי מאושר על פני כדור הארץ, כי זה מה שאני מציגה.
*הסטנדרטים שלי נורא גבוהים ולא מציאותיים ולרוב גם סותרים, בשביל באמת לרצות ליצור אינטימיות ולא לפחד שהאדם האחר יכיר אותי.
*אחרי בילוי עם אנשים אני מרגישה ריקה, מרגישה שזה היה מיותר וחסר תועלת ומשמעות. בזמן הבילוי האישיות החיצונית שלי כביכול נהנית, אבל זה שקר עצמי, אני לא באמת מרגישה הנאה וסיפוק. לרוב אני מחכה שזה יגמר.
*נהגתי לומר הרבה לפסיכולוגית שלי שאני מרגישה מלא פעמים שני דברים שסותרים אחד את השני. זה יכול להיות שאחד הוא דבר לוגי והשני הוא רגשי והם סותרים אחד את השני. וזה יכול להיות גם רגש שסותר רגש, ואז אני לא באמת יודעת מה אני מרגישה, בטח שלא להסביר את זה.
*אני חושבת שאני לפעמים לא יודעת להגיד איזה רגש קשור לאישיות החיצונית ואיזה לפנימית. אני חושבת שיכול להיות שאני ככ רגילה לשקר לאנשים ביום יום לגבי עצמי, האופי שלי, האישיות שלי, הרגשות שלי, שלפעמים זה מבלבל.
*אני מרגישה הרבה יותר אותנטית באישיות האמיתית שלי, לא מרגישה ככה כשאני עם אחרים.
*אינטראקציה עם אנשים נוטה לגרום לי להרגיש כמו שדה מלחמה. אני צריכה להגיב מהר, ולהגיב טוב. לדעת מתי תורי להתערב ומתי לא, לדעת מה להגיד. אז פשוט אין לי כוח לתקשר, זה לא שווה את המאמץ, אני במילא לא מרוויחה תועלת.
*באמת ובתמים אני חושבת שאנשים שיכולים להסתדר בלי אנשים והם לא צריכים אותם, הם אנשים טובים יותר. אני גם רוצה להיות כזו, אני לא רוצה להצטרך אנשים. בגלל זה מיניות מרגישה לי כמו מן גחמה כזו, ומי שאין לו את זה, כאילו הצליח להתנער מהיצר החייתי הזה. בגלל זה אני גם שמחה שאני לא ממש חווה משיכה מינית.
*יש בי צד נורא נרקיסיסטי (לא הפרעת אישיות נרקיסיסטית!). אני פשוט מרגישה נעלה על אנשים אחרים. מצד שני אני גם לא. שוב, רגשות סותרים.
*אני אדם די מקורי ויצירתי, אבל לרוב אני לא מממשת.
*כל הסמול טוק, הצחוקים, הבילויים, הכל מרגיש לי מיותר וילדותי, לא מואר, מכוער, חסר תכלית, מצועצע אפילו.
*תכלס למרות כל מה שאני אומרת על חוסר עניין באנשים, אני עדיין מפחדת מדחייה. זה אפילו לא חייב להיות ישיר, אני פשוט מפחדת מדחייה. אז לרוב אני או ארחיק את עצמי (וזה מה שקורה ברוב של המקרים) או שאנסה לעשות במקום הצד השני את העבודה שלו (אני חושבת שאני עושה את זה רק אחרי שאני מפתחת אובססיה למישהו, ואז זה חולף)
ושוב, סתירה.
*מאז שהייתי קטנה אבא שלי המעיט ברגשות שלי ולא נתן להם תוקף. הייתי בוכה והוא היה אומר לי שאני עושה הצגות.
*לא ממש אוהבת להראות חיבה לאנשים.
*לרוב דווקא עם מערכות יחסים שהאופי שלהן כבר נבנה, שהן הולכות שנים אחורה, אני לא אוהבת להראות רגש או קושי.
ודווקא עם קשרים חדשים אני יכולה יותר לבטא לבל מסויים של רגש, יש פחות מחוייבות.
* זו הסיבה שעם הפסיכולוגית שלי, ככל שעשינו יותר מפגשים הרגשתי יותר לא בנוח לשתף ברגשות שלי האמיתיים שלי, שיתפתי בדברים יותר שוליים ופחות בדברים שחושפים אותי. בדברים שהרגשתי שלא היו אותנטיים.
*מצד אחד אני נורא רגישה, מצד שני אני מרגישה זלזול כלפי רגשות, אני רוצה להאמין שהם לא משפיעים עליי. והעניין הוא שאני מרגישה את שניהם, אני מרגישה גם רגישות יתר וגם קור רגשי בו זמנית. והנה עוד פעם סתירה ברגשות שלי. ולכן אני גם לא יודעת מה אני.
*נוטה לפתח אובססיה מסקרנות, ואחרי כמה זמן זה נמאס עליי.
*אני מרגישה שאני פשוט לא מותאמת לעולם הזה. האנשים, הגופים, הצרכים, הרצונות, המארג החברתי, מרגיש לי ככ לא מותאם אליי.
*אף פעם לא הערצתי מישהו, אף פעם לא הבנתי את הקונספט של הערצה. מעולם גם לא ממש הכרתי מפורסמים.
*למרות שיש מן פנטזיה על קשר קרוב ואינטימי, שבמציאות אני מפחדת ממנה, זה עדיין לא כזה חשוב לי. מה שהולך בעולם הפנימי שלי מרגיש לי יותר ממשי, אני אוהבת יותר את זה.
*אני לא בטוחה כמה אני רוצה בכלל להיות בזוגיות. קשר אינטימי יכול להיות גם אפלטוני בעיניי אם זה רלוונטי.
*אם אני בוחרת ללכת לסיטואציה חברתית אני הולכת אליה כהפוגה לבד. אני לא לבד כדי לנוח מסיטואציה חברתית, אני בסיטואציה חברתית כדי לנוח מהלבד. ברירת המחדל שלי היא הלבד, אני מעדיפה להיות לבד. וכמעט תמיד ברגע שאני מתחילה לנוח מהלבד אני רוצה לחזור אליו.
*גם כשאני מדברת עם אחרים המחשבה שלי לרוב מתעסקת בי וממש לא מעניין אותי מה הם אומרים על עצמם.
*מצד אחד אני מבינה למה זה בעייתי, מצד שני אני ממש לא רואה בזה בעיה. אני לא רואה בעיה בזה שאני לא אוהבת אנשים, זה נשמע לי טוב יותר מלהצטרך אנשים.
*אני יכולה להיות חברותית, אני יכולה להיות נחמדה לאנשים, זו האישיות החיצונית. אבל אני לא חברתית.
*שונאת מאוד להרגיש חוסר עצמאות, חוסר שליטה, תלותית, בעמדת נחיתות או בעמדת חולשה.
*אני מפנטזת די הרבה, ובהרבה פעמים זה לא ממש תואם את המציאות. לפעמים זה גם גורם לי לאכזבות.
*אני מרגישה די נעלה על אנשים אחרים, גם אם אחשוב שיש להם תכונות שאני מעריכה, אני מרגישה טובה יותר מהם.



אני ממש מצטערת על האורך אבל אם מישהו יקרא את זה ויוכל לעזור לי אני ממש אעריך.
אני לא יודעת אם מה שאני מתארת יכול להיות זה או שאני סתם מחפשת.
*יש לציין שלחלק מהדברים כאן לא הגעתי בכוחות עצמי, מקור חיצוני היה צריך להעלות את האופציה שככה וככה

שואל השאלה:
^תודה❤