אני יודעת שזה בערך לא יגיד לכם כלום אבל אשמח לייעוץ

לא נראה לי שהוא שונא אותך
אולי הוא פשוט קלט אותך לא נכון כשנמנעת מהמבטים ביניכם.
תנסי לפתח איתו סתם שיחה, להכיר אוצו, וככה הוא גם כנראה יחזור לחייך אלייך במסדרונות :)

חיים פעם אחת
תעשי מה שאת חושבת

"האדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא.
הוא גם לא מה שאחרים חושבים שהוא,
הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

קחי לך רגע כדי להבין את המשפט הזה, שכל כך רלוונטי במקרה שלכם שלדעתי.
את, והקשר שלכם, ייצבע וייראה בדיוק כפי שאת תפרשי אותו. אם תחשבי יותר מדיי ותתייחסי לכל מחסור במבטים או אמירות שלום לשנאה- אפילו בלי לשים לב את תתני לחוסר הביטחון שלך מקום להרוס את הפוטנציאל שאולי קיים בינכם.
כי יכול להיות שמחשבת השווא הזאת שלך גורמת לך להתנהג בצורה מרוחקת והוא חושב שאת זו שלא מעוניינת בכלל.
נכון שזה תמיד לא פשוט ליישם, אבל לכאורה הפיתרון מאוד פשוט- לא לחשוב אלא לפעול. אתם כבר בוגרים ולא יקרה כלום אם תיגשי אליו דוגרי ותשאלי אותו איך עד כה ומאיפה הוא או אפילו סתם שאלה שקשורה לאיזה קורס שהוא לוקח.
אנחנו לא חיים באיזה סרט דיסני והאהבה לא נופלת משמיים. גם לא נופלת עם הקלסרים כשהוא מתנגש בך בטעות במסדרון.
צאי החוצה ותהיי עם ביטחון- אנשים אוהבים לקרב אליהם טיפוסים שמחים ובולטים, ולצערי לא לכל אחד יש את האינטיליגנציה הריגשית המינימלית כדי להבין שאלו שקצת יותר שקטים כאלה לא כי הם לא מעוניינים להכיר- אלא כי קשה להם בסיטואציות חברתיות, ושדווקא להם צריך להשתדל להושיט את היד יותר. אז אין לנו באמת יכולת לתקן את החברה ולגרום לה להבין את זה, אבל יש לנו עדיין שליטה על עצמנו ועל הגישה שלנו..

שואל השאלה:
את לגמרי צודקת ^ הבעיה היא שאני גם מתמודדת עם דיכאון ובעיות אחרות משלי, הדימוי העצמי שלי על הרצפה בלי קשר אליו. אז מאוד קשה לי פשוט לבוא ולדבר סתם ככה כשאין שום "הצדקה" לאינטראקציה. מה גם שהוא כל הזמן מסתובב עם מישהי אז אני בכלל לא יודעת אם יש ביניהם משהו.
אז נראה לי שפשוט אוותר וזהו

אני חלילה לא שופטת אותך. קטונתי ולא חוויתי "על הבשר" תקופה של דיכאון או הפרעה אחרת שהשפיעה על התפקוד היומיומי שלי,
ועדיין-
אני מזמינה אותך לאתגר את עצמך.
הרי מתישהו זה יהיה חייב לקרות- בין אם זה בהמשך התואר או בהמשך בעבודה, וגם ביצירת מערכת יחסים זוגית או חברית.
עם כל כמה שזה קשה ודורש מאמץ, אני נוטה להאמין שתגיעי לשלב שבו את תביני שאי אפשר לתת לדיכאון להכניע אותך ולגרום לך להיות בצד- גם אם זה יותר נוח.
כי כשאת נמנעת מתקשורת חברתית החרדה נעלמת, ואת מקבלת חיזוק נעים שמאוד מסוכן כי ההימנעות לא באמת פותרת את הבעיה עצמה. וככה את נכנסת ללופ של הימנעות ובידוד חברתי, שרק עוד יותר עלול להחמיר את המצב הנפשי שלך.
ועכשיו? יש לך הזדמנות. "מצאת" מישהו שעניין אותך, שגרם לך אפילו במעט לחשוב על לעשות צעד. זה לא נשמע לך כמו סימן כלשהו?
וגם אם לא נדבר על זוגיות, אלא רק על בסיס חברי הכי קטנטן שיש- הרי זה משובח. כי משם הכל מתחיל, ודרך זה תוכלי לחזק את הביטחון שלך.
כמובן שאני מציעה להעזר בבעל מקצוע כי מאוד קשה לעשות את זה לבד. זה משהו שקורה כרגע? אשמח לדעת ומקווה שאני לא חודרת לך יותר מדיי לפרטיות.
אם כן, את מרגישה שזה עוזר קצת? אם לא, שקלת לעשות את זה?

שואל השאלה:
יש לי פסיכולוג, בכנות אני לא כל כך מרגישה שהוא עוזר לי להתקדם. אני מרגישה רע על בסיס יום יומי ולא מסוגלת להיפתח בפניו, הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לפסיכיאטר אולי לקבל כדורים שיעזרו (במילים אחרות לאבחן אותי) אבל הייתי כל כך אפתית ובתקופה רעה שלא ראיתי טעם ואמרתי שלא צריך.
ויש לי חברים בתואר, בנות ובנים ביחד. מבחוץ אני בן אדם די חברותי ומשתדלת להיות נחמדה לכולם. אבל זה סתם קליפה חיצונית, בפנים הכל רקוב.
לא הייתי אף פעם בזוגיות בגלל זה. אז ספציפית עם הבחור הזה - אני נראה לי אוותר.

(בי אפי כל הכבוד על ההשקעה)
ולשואלת השאלה את צריכה לעשות את מה שעל הלב שלך. זה נשמע שמאוד אכפת לך ממנו .
אהי לא חושב שהוא שונא אותך.
תשבי איתו לכוס קפה ותדברי איתו
לכי תדעי מה יצא מזה

לא שאני חושבת שזה נכון תמיד להאשים את הפסיכולוג, אבל יכול להיות שהוא לא מתאים לך? אולי יהיה לך נוח יותר לנסות ללכת לפסיכולוג אחר, או אולי אפילו לפסיכולוגית? יותר או פחות צעירה, שמתמחה בשיטת טיפול כזו או אחרת- בהתאם למה שיגרום לך להרגיש יותר בנוח.
התשובה כנראה נמצאת שם, אבל בשביל שתגיעי אליה את כמובן צריכה להתמסר, וכדאי לבנות לך בסיס נוח לעשות את זה עם מישהו/י שיגרום לך לרצות לשתף ולתקן גם אם זה ידרוש הרבה מאמץ.
תודה יאיר (:

שואל השאלה:
הוא הפסיכולוג היחיד בעיר שלי ובמרחק 5 דקות נסיעה ממני, ועם התואר שגם ככה לחוץ ועם החרדות שגם ככה יש לי אני לא יודעת כמה אני מוכנה נפשית לחפש מישהו חדש ולנסות, ולהתחיל לנסוע למקום חדש שיותר רחוק לי מהבית.. אני יודעת שזה נשמע כמו תירוצים.
אין לי בעיה עם הפסיכולוג הוא באמת נחמד ומשתדל לעזור לי אני פשוט לא מסוגלת לדבר. מאוד קשה לי. אבל הוא באמת קשוב ולמד מה להגיד ומה לשאול כדי לעזור לי לדבר יותר על דברים.
וליאיר - אני לא עד כדי כך מכירה אותו שאני אגיד שאכפת לי ממנו מאוד.. בן אדם נחמד סך הכל, שנראה טוב ונראה נחמד. אבל אני לא עד כדי כך מכירה אותו.
בגלל זה אין לי כל כך בעיה לוותר.
תודה בכל מקרה על העזרה behappy

אכפת לך ממנו מספיק בשביל לכתוב עליו שאלה כזאת.
תעשי מה שאת חושבת
לילה טוב

שואל השאלה:
לא קשור לאכפתיות
לא נעים לי לחשוב שמישהו שונא אותי או כועס עליי

זה לא נשמע כמו תירוצים בעיני, זה נשמע כמו קושי שהייתי מאוד רוצה שתצליחי להתגבר עליו. גם אם לא לפסיכולוג, את מרגישה בנוח לשתף את מה שאת מרגישה לפחות עם חלק מהאנשים בחיים שלך? הייתי רוצה שתקבלי חיזוקים מבחוץ לפחות, שידחפו אותך לנסות. הגיוני שבתור מישהי עם דיכאון את פחות תרצי לפעול פיזית ולשנות כי זה גורר אותך למקום מאוד ספציפי אבל חבל- על הלימודים שלך, על הקריירה שלך, על הרווחה הנפשית שלך בעיקר. זה יכול להשפיע ולכרסם לאט לאט והוויתור הזה יכול להראות בעינייך מאוד זניח כשמדובר בבעיה יותר גדולה מזה.
אשמח לשמוע בעצמי איך את מרגישה אם תרגישי בנוח לפרט, בכל זאת זה אתר אנונימי ואין לי מושג מי את. לפעמים זה קצת יותר קל
חוץ מזה שדרך מוסדות אקדמאיים גם יש סיוע מהסוג הזה, אולי כדאי לך לנסות לברר דרך שם וזה יחסוך ממך את הנסיעה הארוכה.

שואל השאלה:
אני יודעת שמדובר בבעיה יותר גדולה מזה. עברתי הזנחה רגשית בילדות שלי, אבא מכה ומתעלל, הדימוי העצמי שלי ברצפה. אני שונאת את עצמי, את איך שאני נראית ואת האופי שלי. נכנסת לחרדות מכל דבר קטן, לא חושבת שמישהו יהיה מסוגל לאהוב אותי בכלל. לפעמים גם תוהה מה באמת הפואנטה כי אני לא רואה טעם.
אין לי את מי לשתף, אני נשארת עם הדברים האלה לבד. אני יודעת שזה לא טוב אבל אני לא יכולה לשנות את זה
אין לי אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם לגמרי. אין לי בן אדם שאוהב אותי בזכות מי שאני ולא כי אני מקורבת אליו בדם/נותנת לו משהו בתמורה (כמו חברות מהלימודים). גם כשהייתה לי חברה מאוד קרובה בצבא שדיברתי איתה על חלק מהדברים, היא פשוט התחילה לסנן אותי ולנפנף אותי אחרי שהשתחררתי.
זה המצב

כואב לי שזה מה שאת כותבת לא בקטע מרחם, אלא במובן שאני בטוחה שאת רואה את עצמך בצורה הרבה יותר שלילית ממי שאת באמת. ולא רק זה, אלא שאני בטוחה שאת במהות שלך בן אדם טוב, מתחשב, אמפתי שיש לו הרבה ניסיון שיכול לעזור לאחרים. אפילו בלי להכיר אותך.
ואני יודעת שבתוכך את מסכימה איתי שיש בך לא מעט דברים שאפשר לאהוב. אולי זו הסיבה שאת כואבת גם, כי את יודעת שזה לא פייר ולא ייאומן שאת צריכה בכלל לסבול ככה מלכתחילה.
בלי לצאת חוצפנית מדיי, מרגיש לי שאת יותר שונאת את העבר שלך ואת הבחירות שהוא אילץ אותך לבחור, או את ההשלכות שלו, יותר מאשר שונאת את עצמך.
כי כל ה"תוצר" הסופי- החרדות, חוסר הביטחון, ההזנחה והזעם או המקום שאת נמצאת בו כרגע- זה לא מי שאת. זה אמנם דברים שקשורים אלייך ויכולים לאפיין חלקים מהחיים שלך אבל זה לא מה שמגדיר אותך.
אני בטוחה ששתינו היינו יכולות להסתדר, ואני חושבת שזה לא בגלל שיש לי איזושהי אמת מידה שונה מאחרים של "מהי חברות" או "מיהו החבר המושלם", אלא כי אני מצליחה קצת יותר לגלות אמפטיות ורגש.
כמו שכתבתי עוד בהתחלה- לא לכל האנשים יש את האינטיליגנציה הריגשית להבין דברים. וגם הרבה מהם די אגואיסטים שמחפשים את ה"קל" והולכים לטיפוסים החייכניים בלי להשקיע יותר מדיי אנרגיה בקשרים אחרים.
אבל תשימי לב- זה לא כי את לא מספיק טובה, זה כי להם חסר משהו.
ואני לא אומרת שלא מצופה ממך להתאמץ בכלל, כי יש גם הרבה עבודה עצמית שצריכה לבוא מהצד שלך. אבל זה בהחלט נשמע לי יותר כמו בעיה של החברה להכיל ולא בעיה של האופי שלך.
ואמנם יותר קשה למצוא חברים אמיתיים כאלה, אבל אני בטוחה שהם שם.
העולם הוא כמו פאזל ענקי שמורכב ממלא חלקים קטנים. וכמו שכל חלק שונה מהאחר וכל אחד יתחבר רק לחלקים שמתאימים לו- כך גם בני האדם... אם בן אדם ייקלע לסביבה שבה אין אנשים שמתאימים לו, הוא לא יתחבר אליהם. ובמקום להאבק בעובדה הזו ולנסות בכוח ליצור קשר שיפגע בשני הצדדים- צריך לחכות שהזמן יעביר יד על כל החלקים ויערבב אותם. הרי הסביבה משתנה, האנשים משתנים.
אבל אם תישאבי לתחושה הזאת שאת לא שווה מספיק- זה העונש הכי גדול שתוכלי לתת לעצמך. זה יגרום לך לפתח שנאה עצמית וחוסר ביטחון שמאוד יקשו עליך בעתיד כשהאנשים הנכונים כן יהיו בסביבה.

שואל השאלה:
"אבל אם תישאבי לתחושה הזאת שאת לא שווה מספיק- זה העונש הכי גדול שתוכלי לתת לעצמך. זה יגרום לך לפתח שנאה עצמית וחוסר ביטחון שמאוד יקשו עליך בעתיד כשהאנשים הנכונים כן יהיו בסביבה." את מדברת בלשון עתיד אבל זה משהו שקרה כבר כשעוד הייתי בבית ספר. זה מקום שאני נמצאת בו הרבה מאוד זמן - שנים.
ואני לא חושבת שהחברה אמורה להכיל אותי. אני פשוט יודעת שיש לי את הבעיות שלי ואני לא מצפה שאנשים יתמודדו איתן. אם הייתי במקומם גם אני לא הייתי רוצה להתמודד עם בן אדם כזה.
וכן אני נשמעת מתמסכנת, אני יודעת.
זה לא כדי למשוך תשומת לב או לשחק קורבן, זה פשוט המצב שלי כרגע. ואין לו פיתרון
אז מעריכה את הניסיון לעזור אבל זה לא יעבוד.

לא חשבתי לרגע שאת משחקת אותה קורבן או משהו כזה, חלילה.
אני גם לא רואה אותך בתור איזשהו אתגר או משימה שצריך להכיל או ללמוד איך להתחבר אליו, אבל אני כן חושבת שהתפקיד של כל אחד בחברה זה להיות אדם נעים לסביבה שלו ולהכיל אותה גם אם היא שונה ממנו או קצת יותר מתקשה.
אז אני בהחלט חושבת שיש עוד כמוני שירצו לחבק אותך ולהראות לך אחרת, כי אני עדיין עומדת על הדעה שאת אדם טוב ומיוחד, אפילו קצת יותר מאחרים.
עזבי יעזור או לא יעזור, אבל אם אי פעם תרצי לדבר אפילו סתם- את מוזמנת לשלוח לי הודעה. גם אני סטודנטית ואני בת 22 ככה שנוכל אפילו למצוא כמה תחומי עניין משותפים. אשמח ממש לשמוע ממך עוד