אני כועסת ברמות כרגע. (ארוך;-;)

אני פשוט מתעבת את החיים, את הבית הזה.
אבא, אני "מכבדת" אותך, וזה עוד בקושי, מסיבה אחת ויחידה - אני יודעת שאם אומר משהו שלא מוצא חן בעינייך, אני אחטוף מכות. לא מזיז לך שיהיו לי שטפיי דם בכל הגוף, אתה את שלך עשית.
אתה גבר דוחה, שוביניסט, אנוכי, נוראי ושתלטן. לא עשית שום דבר בשביל לתרום לי או לגדל אותי. אתה לא עובד מסיבה אחת: אין לך כוח. אמא עובדת כמו חמור בשביל לפרנס אותנו ולטפל בנו, ואתה נוקף חצי אצבע, אולי, אבל זה לא מספיק.
אמא, זה נכון שעברת ושאת עוברת הרבה, אבל העובדה שאת חושבת שיש לך עוד שליטה מסויימת עלי מעצבנת אותי ברמות אחרות. אני אחראית מספיק בשביל להסתדר עם החיים שלי לבד, אבל לשים חסימת רימון בדרגה הרמטית על המחשב לא יימנע ממני להמשיך לראות סדרות, ואם תחסמי לי פלאפון אני אשיג חדש, בלי חסימה, וזה שאת מתערבת לי בצורה הכי בוטה בלבוש, באוכל, במה שאני רואה או שומעת/עם מי שאני מסתובבת, גורם לי להרגיש כבולה.
אז נכון שאנחנו בית חרדי ואני אמורה לכבד, ואני משתדלת באמת, אבל אם את חושבת ש"עד גיל 18 את בשליטתנו אז את צריכה להתנהל לפי אורח החיים בבית, וזה כולל גם בדברים אישיים שלך שאנחנו לא קשורים אלינו בכלל כי למה לא", אז סורי, זה לא הולך להיות ככה. ואם לא יהיה לי איפה להיות, אני אברח לרחוב.
צאו מהסרט, אתם יודעים שאני לא תמימה, שיש לי דעות אחרות. אם אתם לא מוכנים לקבל אותי, סבבה, לפחות תמצאו לי מקום אחר, כל מקום אחר חוץ מהמכלאה שנקראת בית ספר ***. (ביהס חרדי)
אתם מנסים לסגור אותי כמה שיותר, ואני מתפלצת. אני רועדת כאן מעצבים, בגללכם.
תודה רבה על כלום.
#פריקה
סורי, הייתי חייבת.

אני מתנצלת אם הוצאתי כאן באור רע את אורח החיים החרדי, זו לא הייתה כוונתי בכלל. אני מחוברת לדת בכל כולי ומעריכה אותה מאוד, אל תקחו את זה למקום רע, בבקשה. זה נכתב מכאב ותסכול בלבד.

אה, אופס, נכון. צריך שאלה.
איך לעזאזל להירגע מהעצבים?