כתבתי סיפור על רמיקוב, מה דעתכם ?

פרק 1:
שולה לוקחת מהקופה, אין לה הורדה.
יצחק מוריד 4-5-6 ועוד 5-5-5 צבעוני, יצחק שלנו תותח.
שמרית לוקחת מהקופה.
אני, יוני רוטנר, האחד והיחיד... כמו שצפוי ממנו, ממנו ולא אחר - לוקח מהקופה.
לשולה עדיין אין הורדה. רע שלך, שולה. יש לה מבט לחוץ על הפנים, אני לא בטוח למה. בגלל שהיא לא הורידה? זה די מוגזם, לא שופט.
יצחק הפציץ על התור הראשון אבל לא חשב לעתיד. לא הכי טוב ש'ך היום, יצחק יגבר.
שמרית מורידה 9-9-9 ועוד 2-2-2 ויכולה להתחיל לשחק.
אני לוקח מהקופה. "יש," אמרתי בטעות בקול; לא מקצועי שלי.
לשולה יש הורדה. סוף סוף. היא מורידה 2-3-4 וכאן ניכר עליה שהיא משחקת בפעם הראשונה.
"שולה, ההורדה הראשונה צריכה להיות עם סכום כולל של לפחות מעל 30," יצחק הסביר לה. ניכר עליה מההבעה שלה שהיא לא הבינה לגמרי למה הוא התכוון, אבל הנהנה והמשיכה לשחק.
יצחק לוקח מהקופה שוב.
אני, סוף סוף, מוריד 7-8-9 ו1-2-3 עם סכום כולל של בדיוק 30! מטורף שליי אדום עולהה אדום אדום, א-ד-ו-ם עולה!

פרק 2: הפתעה:
כולם מביטים עלי. בכל זאת, 30 מושלם על ההתחלה לא רואים כל יום! ושוב אני חושב לעצמי, 'איזה תותח אני!'
שולה מביטה ימינה ושמאלה, לא בטוחה מה לעשות. אני מניח שהיא עדיין לא הבינה לגמרי את כללי המשחק.
"שולה," הצעתי, "רוצה שאני אשחק איתך הפעם כדי שתלמדי?"
"כ-כן..." ענתה. ביישנית קטנה, אה, שולה?
שולה יושבת בדיוק מולי, שולחן מרובע. ההבעה המובכת והמבולבלת שלה מתחילה להיעלם ברגע שאני מתחיל להתקרב. 'עכשיו כשאני כאן, היא בטח כבר לא מפחדת, אין עלי.'
אני מתיישב לידה. הפרצוף המובך של שולה נעלם לגמרי מהפנים שלה. במקום זה, מופיע לו שם... צחוק? זה סימן קלוש לחיוך? לא, אין סיכוי.
אני מסיח את עצמי מהמחשבות המטופשות האלו ומסתכל על הקלפים שלה. אין. מצב.
שולה, האחת שחשבנו שמשחקת בפעם הראשונה, מחזיקה ב-1-2-3-4-5-6-7-8-9 ו-2-2-2. אני בהלם.
ההבעה המובכת חזרה.
"ב-בעצם, אני חושבת שאני אסתדר." לא. "ת-תודה בכל זאת, יוני. אתה יכול לחזור."
עם הבעה מיואשת על פניי, אני מתחיל לחזור למקום שלי, כשיצחק אומר, "יוני, אתה ראית את הקלפים שלה, אני לא חושב שאתה יכול להמשיך לשחק..."
"אבל היא האחת שביקשה!"
"זה לא משנה, אחי. ראית את הקלפים שלה וזהו. אתה יכול לצפות מהצד."
דיי. אני מסתכל על שולה, מתחנן לעזרה, אבל במקום עזרה, החיוך מופיע לה על הפנים שוב.