המורה שלי לספרות ביקשה לראות מה אני כותבת

כתבתי קטע כתיבה
ואשמח לדעת לחוות דעת רצינית.
אבא ? אמא? זה נגמר .
נכנסתי לשדה מוקשים , הלב שלי נשבר.
הלב שלי נשבר , שלי ושל כל עם ישראל , הלב שלי נשבר ולא יחזור להיות אותו דבר אם בכלל.
ושוב אני הולך וחוזר בחדר , בום בום בום זה מחזיר אותי לאחור , זעקה של הנפש לנסות להתגבר שוב.
זה תכף נגמר , עוד שנייה עוד רגע , זה מחזיר אותי לאחור , הוא שרד איתי שלוש שנים של מלחמה וברגע אחד הכול הפך להיות אבק של זיכרון , רגע לפניי החזקתי לו את היד וניגבתי לו את הדמעות , שמעתי אותו צוחק כאילו הוא עוד שנייה מגיע לפסגות היינו יושבים בזולה ומעבירים שעות על דמקה , אם הוא רק היה יודע שאת הרגעים האלו אני לעולם לא אשכח וזה כבר לא רק דמקה . הדמעות דיברו בעד עצמן עוד רמז לזה שזה כבר נגמר.
הוא הסתכל עליי במבט חסר תקווה מלא בכאב והבנה שמעכשיו הוא הולך בדרך אחרת ושונה ואמר משפט אחד שלעולם לא אשכח שחדר לי ללב בצורה משונה " תגשים אותי דרכך " ומה עכשיו? כל תקווה שהייתה לי נלקחה באותה מלחמה לעולם לא אצליח לחיות את החיים באותה הצורה .
ברחתי משם והשארתי אותו מאחור , כולם אומרים לי שאני גיבור , ששרדתי אבל זה לא משנה כי חלק ממני עוד שם מנסה להחזיר אותו לחיים ונלחם על חייו כאילו הוא באמת עוד שם , ברחתי משם אבל אולי זה היה עדיף מאשר להיות חי ומת מבפנים , זה כל כך כואב , כאב זר שאף אחד לא יבין מה מתחולל לי עמוק בפנים .
אמא אבא הלב שלי נשבר , הגוף שלי פה איתכם אבל הלב והנפש עוד שם .