3 תשובות
יום אחד, בשנות השלושים של המאה שעברה, עת באירופה התותחים קיפחו חייהם של רבים, ובמזרח התיכון השמש קפחה על ראשם של אנשי אותה הארץ, הגיע לשטח אדמה שלימים ייקרא "ישראל" איש צעיר ושאפתן במטרה ליישב את אותו שטח האדמה, מתוך תקווה שבמהרה ישוב עמו לשם. הצעיר הלך לו בארץ השוממה ומלאת הביצות ותר אחר מקום פורה בו יוכל להתחיל לפעול את פועלו. לפתע, ללא כל התראה, ראה החלוץ אדם קטן ושמן עודר אדמה במרחב גדול של שיממון. הצעיר השתומם, "מדוע עובד אותו אדם כה קשה? הרי הארץ פה קשה ולא תצמיח דבר" שאל הצעיר בליבו, ומיד גמלה בו ההחלטה "אלך ואקרא לו לתור עמי אחר אדמה פורייה, פן יתיש כוחו בכר עקר זה". אמר, ועשה:
הצעיר: "הו, איכר! מה נפלאה היא מסירותך, אך אינך רואה את שווא עבודתך? הלא עבודתך - שאלה היא, והאדמה - ריקם משיבה פניך. אדם בעל מסירות כשלך חבל לו לכלותה על עשייה עקרה כמו זו. הצטרף אליי לחקור ולחפש אחר שטח שנוכל לפתחו, משממה לשדה, משדה ליישוב, ומיישוב - לעיר! חדל מעבודתך והצטרף אליי, שמא תתקיים בך אמרתו של שילר "בַעֲמַל יוֹם יוֹם תָּפֵל וְנִקְלֶה וּבְטֹרַח הֶבֶל אֲבִיב חַיַי כַּצֵּל יַחֲלֹף", הנני כאן, ממתין לתשובתך".
הביט האיכר בצעיר, ומיד נדבק בתלהבותו: "הו! כמה נפלאים הם כמותך! מולדת עמנו זורמת בך כדם, והכמיהה כלפיה - בך כעצמות. אך אוי, אבוי, כמה נורא".
הצעיר שאל בדאגה: "משהו קרה?".
ענה האיכר: "צודק אתה שקשה העבודה עליי, כאילו עבורי חיבר פושקין את החרוז "כְּבָר חוֹבֵק הָאִכָּר יָדַיִם וּבְעֶגְלַת־הַקֶּרַח יְפַלֵּס לוֹ אֹרַח; וְסוּסוֹ בַשֶּׁלֶג בְּכִשְׁלוֹן בִּרְכַּיִם יִתְנַהֵל בִּכְבֵדוּת וְיִמְשׁוֹךְ בְּטֹרַח", אמנם שלג אין, אך טורח ודאי שיש. אך מה נפלא, התלהבותך מילאה בי כוח לעדור כאילו הייתי שוב בן עשרים ועוד טיפה".
שאל הצעיר בתמיהה: "וכי למה תטרח? הלא לשווא עבודתך! כל כולה שווה לאין, ואין בה שום תועלת. וכי אני מילאתי בך רצון לעדור? לעדור עד אין קץ זו תכלית פעולתך! חבור אליי, ויחד נשיב את ארצנו לתקופת הדרה".
חייך האיכר והשיב לו, לצעיר מלא העוז: "וכך, ולא באף דרך אחרת, אשיב את ארצי הבוכייה להיות שוב לעמה. לא בפירות כי אם בקוצים תשוב הארץ להיות כשהייתה. בעיבוד של אדמה צחיחה, בניכוש עשבים ובייבוש הביצות, בייסוד לבנה על לבנה בשטחים השוממים, כך ישוב העם לארצו. לא מתוך התענגות על שדות מוריקים ונהרות זורמים, כי אם מזיעה הבאה מתוך מבט אל העתיד. כפי שכתוב בספר תולדות עמנו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". התלהבותך, מתוך אהבת הארץ שבה, מתוך ההשתוקקות והכמיהה להפריח השממה, מתוך הרצון הלא פוסק לתקן את העוולה ולהשיב את ההיסטוריה לכשהייתה, התלהבות זו עודדתני יותר מכל דבר אחר לאחוז במעדר ולקרוא "הן! נענה אני לאתגרך, ארצי!". זו חלוציות, וחלוציות זו מטרתי".
האיכר חזר לעדור, והרושם עשה את שלו על הצעיר, שעתה נהיה כבר לחלוץ. נטל מעדר מבית הכלים, יצא אל השדה, ובשקט בשקט החל לעדור את ארץ הישימון, שהרי כעת ראה אותה כפי שהיא באמת: ארץ תקווה לעמו.
הצעיר: "הו, איכר! מה נפלאה היא מסירותך, אך אינך רואה את שווא עבודתך? הלא עבודתך - שאלה היא, והאדמה - ריקם משיבה פניך. אדם בעל מסירות כשלך חבל לו לכלותה על עשייה עקרה כמו זו. הצטרף אליי לחקור ולחפש אחר שטח שנוכל לפתחו, משממה לשדה, משדה ליישוב, ומיישוב - לעיר! חדל מעבודתך והצטרף אליי, שמא תתקיים בך אמרתו של שילר "בַעֲמַל יוֹם יוֹם תָּפֵל וְנִקְלֶה וּבְטֹרַח הֶבֶל אֲבִיב חַיַי כַּצֵּל יַחֲלֹף", הנני כאן, ממתין לתשובתך".
הביט האיכר בצעיר, ומיד נדבק בתלהבותו: "הו! כמה נפלאים הם כמותך! מולדת עמנו זורמת בך כדם, והכמיהה כלפיה - בך כעצמות. אך אוי, אבוי, כמה נורא".
הצעיר שאל בדאגה: "משהו קרה?".
ענה האיכר: "צודק אתה שקשה העבודה עליי, כאילו עבורי חיבר פושקין את החרוז "כְּבָר חוֹבֵק הָאִכָּר יָדַיִם וּבְעֶגְלַת־הַקֶּרַח יְפַלֵּס לוֹ אֹרַח; וְסוּסוֹ בַשֶּׁלֶג בְּכִשְׁלוֹן בִּרְכַּיִם יִתְנַהֵל בִּכְבֵדוּת וְיִמְשׁוֹךְ בְּטֹרַח", אמנם שלג אין, אך טורח ודאי שיש. אך מה נפלא, התלהבותך מילאה בי כוח לעדור כאילו הייתי שוב בן עשרים ועוד טיפה".
שאל הצעיר בתמיהה: "וכי למה תטרח? הלא לשווא עבודתך! כל כולה שווה לאין, ואין בה שום תועלת. וכי אני מילאתי בך רצון לעדור? לעדור עד אין קץ זו תכלית פעולתך! חבור אליי, ויחד נשיב את ארצנו לתקופת הדרה".
חייך האיכר והשיב לו, לצעיר מלא העוז: "וכך, ולא באף דרך אחרת, אשיב את ארצי הבוכייה להיות שוב לעמה. לא בפירות כי אם בקוצים תשוב הארץ להיות כשהייתה. בעיבוד של אדמה צחיחה, בניכוש עשבים ובייבוש הביצות, בייסוד לבנה על לבנה בשטחים השוממים, כך ישוב העם לארצו. לא מתוך התענגות על שדות מוריקים ונהרות זורמים, כי אם מזיעה הבאה מתוך מבט אל העתיד. כפי שכתוב בספר תולדות עמנו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". התלהבותך, מתוך אהבת הארץ שבה, מתוך ההשתוקקות והכמיהה להפריח השממה, מתוך הרצון הלא פוסק לתקן את העוולה ולהשיב את ההיסטוריה לכשהייתה, התלהבות זו עודדתני יותר מכל דבר אחר לאחוז במעדר ולקרוא "הן! נענה אני לאתגרך, ארצי!". זו חלוציות, וחלוציות זו מטרתי".
האיכר חזר לעדור, והרושם עשה את שלו על הצעיר, שעתה נהיה כבר לחלוץ. נטל מעדר מבית הכלים, יצא אל השדה, ובשקט בשקט החל לעדור את ארץ הישימון, שהרי כעת ראה אותה כפי שהיא באמת: ארץ תקווה לעמו.
שואל השאלה:
תודהה
תודהה
אנונימית
שואל השאלה:
אנונימית
באותו הנושא: