תשובה אחת
אני לא מכירה אותך אז קשה לי לדבר בשמך על חוויה שאת עברת..
בכל מקרה אממ
את יכולה להגיד נגיד -
השמיים היו קודרים ואני התהלכתי ברחוב כששלוליות המשיכו להתמלא מהגשם שזלג מעיניי. היה נדמה כאילו בקרוב כל העולם יהפוך להיות לאגם ואנחנו נשחה כברווזים, וכשהאגם יקפא נצטרך לחפש לנו מקום לעוף אליו כדי שלא נקפא לנו גם כן.. הרגשתי באותם רגעים תחושת שייכות לדמותו של הולדן מהספר האהוב עליי "התפסן בשדה השיפון", הרגשתי כאילו אני עוד שנייה מועדת לתהום אין סופי של מחשבות מהן יהיה לי קשה מאוד להתנער ולהשתחרר. כזו אני, כשאני מתחילה לחשוב מאוד קשה להחזיר אותי לעולם הריאליסטי שאנחנו חיים בו, עולם מכני, עולם שהרטיבות הזו מהגשם שהולך ומתחזק עלולה לגרום לקצר שיכבה את כולנו, את כל הרובוטים שנהפכנו כבר להיות.
זה היה תחילת החורף, והעצים עמדו ערומים לצדי השביל, חשופים, שבריריים. היה נדמה שקר להם וככל שהמשכתי לצעוד חבק אותי הקור והתחלתי לרעוד בצורה ניכרת לעין.
הרוחות שנשפו ולרגע חשבתי שאולי קוראות לי לעצור, לא עזרו למצב רוחי שרק חיפש קרן אור שתוריד עליי פתיל לתקווה להמשיך לצעוד, להמשיך לשחות את דרכי במירוץ החיים שלא נותן דקה מנוחה, שלא נותן דקה לנשום.
כשבאופק ראיתי דלת אדומה עם שלט "אין כמו בבית", שמחתי שהמסע שהיה ארוך יותר מהמצופה נגמר לבסוף, מיהרתי להיכנס להתעטף בחמימות הבית, השלכתי מעליי את התיק כך שנשמע קול נפילה עוצמתי, העול הזה כבר היה כבד מדיי עבור כתפיי ורק שמחתי שכעת ירד ממני, לפחות לבנתיים.
טרקתי את הדלת מאחוריי, ומייד התגלה אליי ריח של שלווה, של שקט, של מנוחה מן יום מתיש, יום שהוא בעצם רק חלום,
כי אף דלת אדומה לא נמצאת באופק, ואף בית חם לא מחכה לי בסוף הדרך.
זה מה שעלה לי את לא חייבת להשתמש בזה אבל ככה פחות או יותר מתארים סיטואציה, מספרים סיפור, דימויים, נוף..
אני השתמשתי בסיפור התפסן בשדה השיפון כי השלוש מילים האלו זה יכול להטריף מורים כשהם שומעים אותם, הם עפים על הספר הזה שהוא קלאסיקה בכל מובן אפשרי.
בכל מקרה יכולה לנסות לעזור אם הקטע הזה לא עזר ואת רוצה לנסות לנסח קטע חדש.
בכל מקרה אממ
את יכולה להגיד נגיד -
השמיים היו קודרים ואני התהלכתי ברחוב כששלוליות המשיכו להתמלא מהגשם שזלג מעיניי. היה נדמה כאילו בקרוב כל העולם יהפוך להיות לאגם ואנחנו נשחה כברווזים, וכשהאגם יקפא נצטרך לחפש לנו מקום לעוף אליו כדי שלא נקפא לנו גם כן.. הרגשתי באותם רגעים תחושת שייכות לדמותו של הולדן מהספר האהוב עליי "התפסן בשדה השיפון", הרגשתי כאילו אני עוד שנייה מועדת לתהום אין סופי של מחשבות מהן יהיה לי קשה מאוד להתנער ולהשתחרר. כזו אני, כשאני מתחילה לחשוב מאוד קשה להחזיר אותי לעולם הריאליסטי שאנחנו חיים בו, עולם מכני, עולם שהרטיבות הזו מהגשם שהולך ומתחזק עלולה לגרום לקצר שיכבה את כולנו, את כל הרובוטים שנהפכנו כבר להיות.
זה היה תחילת החורף, והעצים עמדו ערומים לצדי השביל, חשופים, שבריריים. היה נדמה שקר להם וככל שהמשכתי לצעוד חבק אותי הקור והתחלתי לרעוד בצורה ניכרת לעין.
הרוחות שנשפו ולרגע חשבתי שאולי קוראות לי לעצור, לא עזרו למצב רוחי שרק חיפש קרן אור שתוריד עליי פתיל לתקווה להמשיך לצעוד, להמשיך לשחות את דרכי במירוץ החיים שלא נותן דקה מנוחה, שלא נותן דקה לנשום.
כשבאופק ראיתי דלת אדומה עם שלט "אין כמו בבית", שמחתי שהמסע שהיה ארוך יותר מהמצופה נגמר לבסוף, מיהרתי להיכנס להתעטף בחמימות הבית, השלכתי מעליי את התיק כך שנשמע קול נפילה עוצמתי, העול הזה כבר היה כבד מדיי עבור כתפיי ורק שמחתי שכעת ירד ממני, לפחות לבנתיים.
טרקתי את הדלת מאחוריי, ומייד התגלה אליי ריח של שלווה, של שקט, של מנוחה מן יום מתיש, יום שהוא בעצם רק חלום,
כי אף דלת אדומה לא נמצאת באופק, ואף בית חם לא מחכה לי בסוף הדרך.
זה מה שעלה לי את לא חייבת להשתמש בזה אבל ככה פחות או יותר מתארים סיטואציה, מספרים סיפור, דימויים, נוף..
אני השתמשתי בסיפור התפסן בשדה השיפון כי השלוש מילים האלו זה יכול להטריף מורים כשהם שומעים אותם, הם עפים על הספר הזה שהוא קלאסיקה בכל מובן אפשרי.
בכל מקרה יכולה לנסות לעזור אם הקטע הזה לא עזר ואת רוצה לנסות לנסח קטע חדש.
באותו הנושא: