יש לכם זיכרונות מהילדות שבדיעבד זה דברים עצובים/ מצערים?

כן

יותר מדי

כן

כן,
הבאתי עם אבא שלי משלוח מנות למישהו ואחרי כמה זמן הוא נפטר, אנחנו האחרונים מהמשפחה שראתה אותו

אני זוכרת שכשהייתי קטנה הייתי מנסה לחקות את דודה של אבא שלי בצורת הדיבור(לא היו לה שיניים)
היא נפטרה

לצייר על החלון באדים, זה עושה אותי קצת עצובה.

שואל השאלה:
אני זוכרת שיום אחד בבית ספר לקחו את הבנות לשיחה
זה היה בית ספר דתי ממלכתי של בנים ובנות (אני לא דתיה וגם לא הייתי)
המורה אמרה לנו שהגיע הגיל שכבר בנים מתחילים להסתכל על הישבן ועל מקומות אחרים בגוף, ושכבר אסור לנו ללבוש חצאית אם היא צמודה. היום אני נזכרת בזה ומבינה שהייתי בבית ספר הזה רק בכיתות ב-ג..
זה לא עצוב ואפילו טיפה לגיטימי בבית ספר דתי, אבל בנים? ישבן? כיתה ב/ג? ברצינות?

די הרבה למען האמת
אבל גם אם הם נראים עצובים ממש עכשיו אף פעם לא ריחמתי על עצמי משום מה, אני תמיד חושבת שזה יכל להיות גרוע יותר ושאין לי זכות לרחם על עצמי, וזה כנראה החלק הכי עצוב בזה

שואל השאלה:
אני גם זוכרת ילד אחד מהשכונה שלי. בערך בן 9
הוא היה קטן ממני באיזה שנתיים. הוא היה ערס ובריון, תמיד היה מציק לילדים ובמיוחד לאח שלי
הוא היה מאוד אלים ותוקפני. יום אחד היה אצלו משטרה בבית ושאלתי אותו למה, הוא ענה שאבא שלו במעצר בית. ששאלתי למה הוא אמר "נכון מתי שאבא שלך מרביץ לאמא שלך?.." ואמרתי "לא! למה שאבא שלי ירביץ לאמא שלי" ואז הוא אמר עזבי.. הוא חשב שזה נורמלי. שככה זה כולם.
הוא כנראה יגדל להיות כמו אבא שלו, וזה מה שעצוב
שהייתי קטנה שנאתי אותו. היום אני מרחמת עליו.
אגב, אני לא גרה שם יותר אבל יודעת שהאבא כבר לא בקשר והמשפחה השתקמה, נולד להם אח והם נראים מאושרים היום. אולי הוא דווקא יהיה שונה ממה שחשבתי

כן

כן
עברתי מלא חרמות וגם עכשיו אני עוברת סוגשל חרם

כל כך הרבה, כמעט הכל מהבית ספר...

אצלי יש קטע מענין,
כל פעם שאני יראה זיכרונות בתמונות /סירטונים/ או שסתם מעלים זיכרונות אני נכנסת לדיכאון.
זה עושה לי רע אפילו ככל שהזיכרון יותר טוב אז זה עושה לי יותר רע כי כאילו אין אפשר להחזיר את הזמן וכואב לי על הילדות היפה והתמימה שהייתה לי לא בגלל שהיא הייתה טובה אלה כי זה שייך לעבר, וכל דבר ששייך גורם לנו לחשוב לו רק היינו יכולים לחזור לשם היה טוב יותר

כן אני חושב אבל שזה נוראי מדי לפה