כתבתי שיר אישי. אשמח אם תביעו עליו דעתכם.

פניה הקפואות, ועיניה העצובות מרמזות על מעללי נפשה.
עיניה מתאמצות שלא לומר דבר, אך לבסוף נחיל מילים רטוב מסגיר כל שעברה.
כשהאסימון נפל שאין דבר מדכא יותר מהחיים עצמם,
וחוסר האונים השתלט על רוחה,
אז נזכרה במה שלה אירע, והנחל חיש מהר הפך לשיטפון, שכדי לעבורו כבר נדרשת סירה.
ים שחור,
שבכל דמעה אשר ירדה מעינה נפער בליבה עוד חור.
הים אשר עלה על גדותיו,הציף את כיעורו מעל פני המים.
והיא שקועה עמוק בתוכו, חסרת כוח, רפת ידיים.
כה מלאת ייאוש הייתה שכבר הפסיקה לנסות,
והים שלט עליה, הטביע אותה נמרצות.
מתי יבוא היום שימה יומתק,
ויישא אותה על גליו השלווים,
כשגם הזמן ינותק.
והיא תוכל לצוף על פניו כשטה בין עננים.
אך אבוי אולי כבר הספיקה לטבוע בין הגלים?