מדוע השמאל שיש היום מתמקד בביקורת על כל דיכוי אפשרי (מדיני, חברתי, תרבותי) וויתר על הביקורת על קפיטליזם(ההפך מפעם)?

היום השמאל עסוק בלצאת נגד חיילי צהל ולהפוך את ישראל ממדינת היהודים למדינת המוסלמים

אפשר לאפיין את השמאל הישראלי בתור סוציאלי דמוקרטי שלא בהכרח מתנגד לשוק חפושי אלא שם דגש בעיקר ב social safety networks ועל איגודי עובדים חזקים ולא דווקא בביקורת על הקפיטליזם.

יש עוד מישהו שמסכים היום עם המרקסיזם ה"קלאסי"? הנאו-מרקסיסטים של המאה ה20 (אסכולת פרנקפורט, פוקו, ועוד) הרחיבו את ביקורת הקפיטליזם אל התרבות, אל החברה, אל המחקר המדעי, ואל עוד מספר תחומים. תרבות למשל, ע"פ חלק מרכזי מהנאו-מרקסיסטים, באה כדי לדכא את הפרולטריון ולשרת את הבורגנות האליטיסטיים, וכך ימנע הפרולטריון ידו מן המהפכה (על אף שתתכן תרבות שבאה בכדי לעודד מהפכה). המטרה המרכזית היא למצוא דיכוי (לאו דווקא מודע) של הקפיטליזם בכמה שיותר תחומים.

שואל השאלה:
איפה הביקורת על קפיטליזם בשמאל של היום?

המי טו למשל, זו ביקורת על תרבות קפיטליסטית שרואה בנשים חפצים.

שואל השאלה:
אבל הם לא מבקרים את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ולא מדגישים את החשיבות של העברתם לידי הציבור
כאילו הבעיה הכלכלית היא לא קיימת בשבילם, אבל היא היסוד של השמאל הקלאסי

^הם כן, פשוט הם מרחיבים את ביקורת הקפיטליזם לכל תחום כמעודד מהפכה (מי טו למשל) או כמשמר את הדיכוי של הפרולטריון (תוכניות בידור למשל).