למה החיים האלה כלכך קשים?

אלה החיים, מתמודדים עם זה אין מה לעשות

אני לא יודעת.
אנשים.. הורסים לאנשים אחרים.. בשביל; כסף, כוח, שליטה או עצמאות..
שאיפות שמתבססות על תכונות אנושיות ודוחות

אז לכי לפסיכולוג או משהו לדבר על הדברים

תקשיבי שגם אני חשבתי ככה אבל מסתבר שממש אגפת להם והם סתם משחקים אותה כדי שאני אפסיק "לנסות לקבל צומי".
ואורי שדיברנו מלא על הדברים האלה באמת שהבנתי שיש לי הכל בחיים והורים באמת מושלמים ולא צריך לחשוב שהחיים חרא רק בגלל תקופה קצת לא משהו כי יש לך ככ הרבה בחיים האלה אם רק תנסי להיות עם ראש קצת יותר פתוח

אין כזה דבר שלמישהו לא אכפת ממך ואני מכירה את ההרגשה זה כואב אבא שלי פאקינג עזב מרצונו וכאילן זה לא שהייתי קטנה הייתי בגיל 8 כאילו עדייןצקטנה אבל הוא דיבר איתי הכיר אותי ובכל זאת וויתר עליי וחשבתי שאני כלום אבל אז הבנתי שיש אנשים שאוהבים אותי גם אם הם לא מראים את זה אבל אם הם ידעו שאני עוברת משהו הם יהיו הראשונים לעודד אותי. אני חושבת שאת צריכה להיות יותר פתוחה תספרי להורים שלך מה עובר עלייך תבכי תתני להכל לצאת. תראי שתרגישי יותר טוב:) ואם לא אני תמיד פה וואי אני נשמעת כמו פדופילית אוקי סליחה קיצר אני פה אם את רוצה לדבר(:

ההורים שלך בטוח לא חושבים עלייך דברים כל כך רעים הסיבה שהם מתנהגים ככה היא שהם פשוט מפחדים....הם לוחצים עלייך כי הם מפחדים שאת תיהיי כמוהם, הם רוצים שתיהיי יותר טובה מהם, שתעשי ותצליחי איפה שהם לא הצליחו...אני בטוחה שהם אוהבים אותך הם פשוט לא יודעים איך לוותר על האגו שלהם כי מהמקום שבו הם נמצאים כל מה שאת חווה עכשיו זה "שטויות" כי זה "רק בית ספר" וזה "קל"..אז תני לי להגיד לך..שזה אמיתי, שבית ספר זה כן קשה, ואת מתמודדת עם אתגרים ומנסה להצליח, ואת עושה את הכי טוב שלך וזה לפעמים מרגיש שזה לא מספיק, וזה בסדר לבכות, את בוכה כי כואב לך ומה שאת מרגישה הוא הכי אמיתי בעולם ולפעמים אין עם מי לשתף או לדבר אבל תדעי שכל הקשיים האלה, כל הלחץ הזה בסוף עובר, אל תנסי להתמודד עם הכל בבת אחת, תתמקדי בדברים הקלים ותדעי שאף אחד לא יכול להצליח בהכל וגם כשנכשלים בדרך זה בסדר וזה טבעי, ככה אנחנו לומדים להיות יותר טובים וכרגע תתמקדי בלהוציא את הכאב...תבכי אותו ואחר כך תשטפי פנים, תפנקי את עצמך תזכרי שהדרך לא קלה אבל יש לך מספיק כוחות להצליח , תלכי לישון עם חיוך ותחשבי על הדברים החיובים שכן מחכים לך ואם צריך תתני לעצמך גם הפסקה!

היי אנונימית,
קראתי את מה שכתבת...ציינת שאת נמצאת במצב לא פשוט; מול החברות, בלימודים, ובעיקר את מתארת את התסכול שלך מול ההורים. אפשר לשאול בת כמה את? וכמה זמן את מרגישה ככה? תיארת את מה שאת מרגישה מבחינה נפשית בעקבות המצב, זה באמת נשמע לא פשוט ולא קל להתמודד ולכן אני רוצה להציע לך אוזן קשבת בפרטי כדי שתוכלי לשתף במה שאת מרגישה, במידה ותרגישי בנוח כמובן...שמי דוד ואני תומך מטעם עמותת עלם, בה אנחנו מלווים ומסייעים לבני נוער ברשתות החברתיות. אני כאן גם אם תרצי לדבר ותשף וגם אם תרצי שננסה לחשוב יחד מה יכול לעזור לך להרגיש טוב יותר.
דוד

היי...
קראתי את מילותייך ולא יכולתי להתעלם...שומעת שאת אולי מרגישה מדוכאת ומוצפת...כאילו החושך צובע את הכל בחייך, מכאיב ולא נותן לך אוויר לנשימה...

נדמה שאולי את מרגישה מיואשת כאילו הגעת לדרך ללא מוצא ואת לא יודעת כיצד עוד אפשר להמשיך הלאה...בכל זאת, בחרת לשתף ולכתוב פה את מה שאת מרגישה, מתארת לעצמי שזה הצריך הרבה כוחות.. ביטוי לקול של תקווה ורצון להישמע, להיעזר, להיתמך.

יקרה, הסערה הרגשית שמטלטלת אותך עכשיו מאוד מובנת ומורגשת ואני רוצה להציע לך אותנו, עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת). אם תרצי תוכלי להתחבר אלינו דרך הלינק המצורף למטה לצ'אט אנונימי ואישי בו תוכלי להתכתב עם אחד מהמתנדבים של העמותה, לשתף מעט יותר במה שעובר עליך, ואנחנו נקשיב לך ללא שיפוטיות, עם הרבה אמפתיה וסבלנות וננסה לחזק ולסייע.
מצרפת למטה לינק ישיר לצ'אט. אפשר גם דרך הנייד.
מוזמנת מכל הלב,
מתנדבת סה"ר