כתבתי קטע על אהבה שנקטעה אשמח לדעתכם

משהו בי מת.
משהו בי מת מהרגע שהלכת..
הרגשתי את זה לראשונה ביום שאחרי..
קמתי בבוקר ריקה כזו, כאילו חסר בי משהו.
ניסיתי להתעלם מהתחושה המוזרה הזו שעטפה אותי לפתע ב6 בבוקר .
הגעתי לעבודה כרגיל ניסיתי לומר בוקר טוב אבל הטוב לא יצא ממני.. הגוף התנגד לחייך להולכים ושבים..
משהו בי השתנה - ובכלל לא הייתי מודעת לזה.
אנשים דיברו אליי אך הרגשתי את המילים שלהם פשוט עוברות לידי
הנהנתי אוטומטית כששאלו "את בסדר?" כי איך אוכל להסביר מה עובר עליי בלי להישמע משוגעת?
הגעתי הביתה בשקט ונזרקתי במיטה
הרגשתי כאילו גופי כבד עליי וכל המסביב מעומעם..
נרדמתי.
אבל לא באמת, אומנם עצמתי עיניים אבל הראש שלי היה מודע לחלטין.
המחשבות לא עזבו אותי, הם הגיעו אליי כמו גלים
פתאום הכל נפל עליי .
מה שהוציא אותי מהשינה חסרת שינה הזו היה צלצול הטלפון.
"מה קורה כפרה?" שמעתי מהצד השני
עוד לפני שהספקתי לענות אמרו "תתארגני חצי שעה אנחנו אצלך"
רציתי כל כךך להגיד לא אבל הגוף שלי זעק "אוקיי".
אלה היו החברים המשוגעים שלי - שאין סיכוי לומר להם לא אחרת הם יזכרו לך את זה לשנתיים הקרובות..
אז קמתי עשיתי מקלחת להתרענן ואפילו לא שמתי לב שהדמעות שלי מתערבבות עם המים..
זרקתי על עצמי את השמלה שהוא כל כך אהב שאני לובשת,
מסכה שלמה של איפור שלא יראו את מה שבאמת קורה מבפנים והתזתי על עצמי את הבושם שהוא היה מכור אליו.
וחיכיתי כמו שמחכים למישהו שיציל אותך מהמצב שבו אתה נמצא.
אני זוכרת שהרגשתי שחסר לי משהו אבל עד שהספקתי להבין מהו קיבלתי הודעה .
"צאי"
אז אספתי את עצמי ויצאתי.
מרחתי על עצמי חיוך שסותר את כל מה שהרגשתי.
התיישבנו באמצע הבר כאילו שלא ניסיתי להסתיר את עצמי מספיק..
החברים דיברו וצחקו שיתפו וטענו ואני? ניסיתי להשתלב ניסיתי לצחוק ברגעים המתאימים רק שלא יבקשו שאדבר כי הכל היה מתפרץ ממני..
ואז זה התחיל.. הצייסרים מבחורים, המבטים והעיניים..
ניגשים אחד אחד לנסות את מזלם על מישהי שכבר מזמן איבדה את שלה..
אז אני מחייכת בנימוס "לא, תודה יש לי חבר" אומרת באלגנטיות ומהרגל.
דממה בשולחן , חברים שלי מסתכלים עליי במין מבט מוזר ספק הלם ספק רחמים.
"מה?" אני שואלת ובאמת לא מבינה מה הבעיה
עד שאחד תפס אומץ ואמר "את זוכרת שאתם אממ .. לא .. כאילו בנתיים לא.. אממ ביחד ..?"