מהי הטענה המרכזית של טקסט זה?

אל תיתנו להם טלוויזיה / בילי מוסקונה לרמן

ילדות היא תנועה, היא פנטזיה, היא דמיון
יש להפחית ככל האפשר את החשיפה של ילדים לטלוויזיה. הסיבה
הראשונה והפשוטה לכך היא שילד צריך לחיות את החיים,
ולא לשבת על כיסא ולהסתכל איך הם נראים ממוסגרים בתוך קופסה.
ילדות היא תנועה, היא פנטזיה, היא דמיון. היא הזמן היחידי שבו
5 החיים יכולים לזרום בתמימות, בתקווה, בלי שהעין חיצונית, ביקורתית
ומפוכחת תתערב תפריע, תעצור ותסרס. ילדות היא לשחק שעות
ע-שרה ליפקין-שעל-יחידות לימוד-טקסט שכנוע - טיעון
12
בגרגרי חול, לעקוב בהתפעלות אחרי שרשרות ארוכות של נמלים,
לבנות ארמונות, לפנטז על מלאכים ומכשפות, לדמיין ענקים וגמדים,
לפחד ולרעוד, לבכות ולהשתולל משמחה בלי שהמוח הרציונלי
10 יתערב ויגיד שהכול נגמר בעוד שנייה, שהכול שטויות.
ומה קורה מול הטלוויזיה? הדמיון לא צריך יותר לפעול. הוא מיותר, הוא
נמחק, הוא מת.
הסיפור שמוגש בתמונה וצבע, ורץ במהירות על המסך, מונע מהמוח
את התהליך שבו המילה שנאמרת צריכה לבנות בראש תמונה. כל ילד
15 והתמונה שלו. כל ילד והעולם הרב-גוני שלו, עולם המלא באופציות,
צבעים, קולות, ריחות. עולם שבו מגרגר חול אפשר להתחיל לדמיין
ארמון. ומכאן זזות הידיים, ומכאן מתחיל תכנון, ומכאן מתחילה היצירה.
הטלוויזיה לא נותנת לכל זה לקרות. היא חותכת. הכל מוגש באריזה
מוכנה, חד-ממדית, נטולת מאמץ ומעקרת.
20 הבילוי הממושך של הילדים מול הטלוויזיה הוא מתכון מצוין להפיכתם
למבוגרים אפתיים, פסיביים, וקרוב לוודאי שגם שמנים. כי מה יש
לעשות כאשר החיים מוגשים באריזה סינתטית, שטוחה ואחידה על רצף
אינסופי שלא מצריך תנועה חוץ מלפתוח ולסגור את הפה? זה האיבר
היחיד שעובד מול הטלוויזיה.
25 ועוד לא דיברנו על מה שמרצד על המסך. הפרסומות, למשל. פרסומות
שמכוונות לאורח חיים צרכני, פרסומות שמייצרות תמונת עולם מעוותת,
מעליבה, מקטינה. ועוד לא דיברנו על הזיפזופ מתחנה לתחנה, זיפזופ
שמרגיל את הצופים להתרגל לתמונת עולם קטועה, עצבנית, מנוכרת,
חסרת רגש, חום ואנושיות. עוד לא לא דיברנו על הדימויים השטוחים,
30 שאחר כך ירכיבו שפה דלה ונלעגת.
לכן, גם אם זה מפחיד, יקר ומסוכן, שלחו את הילדים החוצה לחיות את
החיים, אל תשאירו אותם בבית מול הטלוויזיה.
לפי: בילי מוסקונה לרמן, "אל תיתנו להם טלוויזיה", מעריב nrg ,2