שלום, אנשים שטובים בכתיבה, אשמח לעזרה (פירוט).

אז כתבתי משהו (מצורף בהמשך), וזה יצא לי קצת מדכא. ולא רציתי שזה יצא ככה, תכננתי את זה לגמרי אופטימי. אני אוהבת את התוצאה, אבל מעצבן אותי שאני לא יכולה לכתוב קטע בלי לסיים אותו בצורה מדכאת. רציתי קטע אופטימי, כי הרגשתי שהייתי צריכה לכתוב משהו אופטימי, וזה פשוט לא יצא. פשוט הרגיש לי שזו הדרך הנכונה לסיים את זה, ואני לא יודעת איך לסיים את זה אחרת. למישהו יש רעיון?

זו הייתה הפינה שלה,
הפינה השקטה שלה,
הפינה לבד.
והיא הייתה מגיעה לשם כשהיא רצתה, כשהיא הייתה צריכה את זה, בכל עונה, בכל מזג אוויר.
אבל היא הכי אהבה להיות שם באביב.
כשחלפו הגשמים, אבל עדיין לא היה חם מדי.
כשהמקום נמלא ציפורים שהרבו לצייץ.
כשהפרגים פרחו.
היא כל כך אהבה את ההבזק האדום באמצע הירוק - לא אדום צועק של כלנית או אדום מהוה של נורית.
אדום פשוט וצנוע, שתמיד גרם לה לחייך.
כשהפרגים פרחו, היא הגיעה לפינה שלה בכל יום.
כשהפרגים פרחו, היא חייכה הרבה יותר.
כשהפרגים פרחו, היה לה קל יותר לנשום.
כשהפרגים פרחו...
הפרגים לא פורחים יותר
והיא לא מחייכת.

זה הקטע. איך אני יכולה לכתוב אותו אחרת כך שזה יהיה יותר שמח? כמובן לא לשכתב את הכל - השורות האחרונות הן בעייתיות - אבל מה אני יכולה לשנות כדי שזה יצא מה שרציתי?
וגם, מה דעתכם על מה שכתבתי?