למה אומרים שזמן מרפא הכל? נפרדנו וככל שהימים עוברים נהיה לי יותר ויותר קשה אפילו לא פחת בכלל זה פשוט נהיה כל כך קשה

כנראה זה לא מספיק זמן חכי חצי שנה בערך אומרת לך מנסיון

לשתוק.
השתיקה היא סייג לזמן.
היא תעזור לו לרפא, לשכוח.

היי, אני יודע שאולי אני לא באמת יודע כלום לגבי הפרידה, אבל זה בסדר להרגיש ככה :)

חוץ מזה, אני בטוח שגם הוא מתגעגע וכנראה מדבר עלייך גם בעצמו.
גם אני עברתי לפני חודש פרידה וזה באמת קשה, אבל זה עובר :)

מניסיון, תני לכאב ולגעגועים לזרום כשאפשר ותזכרי שגם לבכות ולהרגיש רע זה טוב.

אני עדיין מתמודד עם הפרידה שלי.
וזה כנראה ייקח לי זמן מה, אבל אני יודע שזה עובר בסופו של דבר, גם עם זה קשה.
היא ממש חסרה לי ואני לא אשקר שהייתי רוצה שהיא תדע...

אבל גם עכשיו זה בסדר :)

שואל השאלה:
אז אני פשוט לא אמורה לעשות כלום עד שהכאב יעבור?
אין איזו דרך פלא שתעזור?

אם למחוק את הזיכרון הייתה אופצייה, אז כנראה שזו.

זמן מרפא את הכל זו קלישאה בעייתית ממש בעיניי. נכון שלפעמים קצת מרחק מסיטואציות מסויימות גורם לנו להסתכל עליהם אחרת אבל לרוב דברים לא באמת פשוט עוברים מעצמם והרבה אנשים מבינים את זה ככה מהמשפט הזה וזה בעייתי. צריך לדעת לתת להם את המקום הראוי להם ולהתמודד איתם כמו שצריך בשביל שאפילו לא יעברו, אלא שפשוט נצליח להתגבר על זה ולהתקדם הלאה יחד עם הזיכרון הזה והכאב שהיה בו.
פרידות זה דבר קשה, מותר להגיד את זה, זה חלק מהותי מהעולם שהיה לך עד עכשיו שמשתנה, יש פה משהו שצריך להתייחס אליו, לא להתעלם ממנו או לקוות שפשוט יחלוף. זה יעבור אבל לא בדרך קסם ובלי עקבות. על כל אחד זה משפיע בצורה קצת שונה ויש כאלה שזה קשה להם מאוד עד דיכאון של אפילו כמה שנים ויש כאלה ששבורים כמה ימים ואז ממשיכים הלאה, התגובה שלך לגיטימית והגיונית מאוד וזו פשוט מי שאת, אין צורך לשפוט את עצמך על זה. זה חשוב שיש לך עיסוקים וחברות להיות איתם ושלא כל הזמן תחשבי על זה, אבל המטרה של הסחות הדעת האלה היא לא שלא תחשבי על זה בכלל אלא שלא תשקעי בזה ממש לעומק ותהיי רק בזה. *סופר חשוב* שתקדישי גם זמן כן לחשוב על זה ולבכות ולפרוק ולעבד את החוויה הזו כי זה באמת משהו משמעותי שקרה בחיים שלך וזה הכי בריא ולגיטימי בעולם שזה יקרה, אם זה לא היה קורה אז זו סיטואציה שבה הייתי מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר. ומה שמקסים זה גם שבתוך התהליך הזה של האבל על קשר שנגמר אנחנו לומדים הרבה דברים על מה היה לנו טוב ומה לא היה לנו טוב ויודעים לדייק יותר את הצרכים והרצונות שלנו לפעמים הבאות, אז זה אפילו עוד יותר חשוב. בקיצור- תהיי באבל, מותר לך.

הדחקה לעולם לא תעזור לך לשכוח ממנו. ובגלל זה כשאת חוזרת הביתה את נזכרת בו. כי לאורך כל היום הדחקת.
בשביל להוציא את זה ממך החוצה, את צריכה לדבר על זה. לא משנה עם מי, אבל לדבר על זה. לפרוק את כל מה שאת חושבת ומרגישה בנוגע אליו. ככה, יום יום.

שואל השאלה:
חבל שאני לא יכולה להביא גם לך פרח^
אני לא מדחיקה את זה רוב היום.
כן משתדלת לצאת עם חברות יותר מבדרך כלל
,כן יוצא לי לדבר על זה עם ידיד שלי הרבה
אבל ככל שאני יושבת בחדר וחושבת עליו או מדברת עליו עם אנשים אני מתחילה להזכר למה התאהבתי בו.
אני מניחה שאני פשוט אתמודד עם הרגשות האלה ואנסה להמשיך הלאה
כנראה שזה לטובה
תודה רבה לכולם!