היי כתבתי משהו, אני אשמח שתעבירו ביקורת :)

בפעם הראשונה שראיתי אותו אמרתי לעצמי בלב "לפחות מישהו נורמאלי שנראה טוב במקום הזה"..
המבט הראשון ,התמים, שלא היה לי מושג
כמה הוא ישנה הכל.
לא חשבתי שהילד הזה יהפוך לי את החיים,
הייתי מאוהבת בו אבל הוא לא הכיר אותי.
לא תיארתי לעצמי שדווקא הוא..

הוא היה שם, אני הייתי פה,
יכולתי להגיד יותר ברור שזה בחיים לא יעבוד?
לסיפור הזה אין סוף טוב, וידעתי.
אבל הייתי מאוהבת מידי..
אהבה אחת אין ספור התאכזבויות
מי היה מאמין שאתאהב במישהו כזה?

ההתחלה נחמדה והסוף מאכזב.
הפרפרים התחילו כשהמבטים נפגשו.
מיליון הרגשות, הרבה מחשבות, אבל תמיד,
רק הוא בראש ובלב שלי.
"את עוד תתאכזבי ממנו, אל תצפי ליותר מידי"
הלוואי שהייתי יכולה להגיד את זה לעצמי בהתחלה.
אם ידעתי שזה מה שאעבור, לא הייתי מוותרת,
כי למדתי כל כך הרבה..

הייתי בטוחה שהוא בעניין, היו כל כל הרבה סימנים.
כשאני עוברת לידו הצמרמורות משתלטות..
הוא היה מסתכל עליי, הרבה..
לפעמים, הייתה הרגשה שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, ולהפך.
החיוך שלו זה הדבר הכי יפה בעולם,
הגובה שלו גורם לי להרגיש קטנה ובטוחה לידו,
כל היום הוא במחשבות שלי, כל היום.

אהבה חד צדדית, אהבה לא מוסברת.
כל כך אהבתי אותו שהייתי מסוגלת לאבד אנשים שקרובים אליי בשבילו, ואיבדתי ואיכזבתי..
אבל עדיין, אין סוף לרגשות.

גם בקיץ, הרוב דיברו על החופשות ועל ים,
ואני דיברתי על הילד עם השיער החום והעיניים החומות, הגבוה שמשחק כדורגל וטוב במתמטיקה ואנגלית..
גם כשלא ראיתי אותו, דמיינתי אותו, ואת החיוך שלו,
הפרצוף הממכר שלו, ההליכה היפה שלו.

זה יכל היה לעבוד, אבל הזמן בחר שלא.
הוא תמיד יהיה בלב שלי ותמיד אחשוב שהוא האחד שלי אבל הוא המשיך בדרך האחרת שלו ואני עדיין אחכה לו.


יש המון סוגים וסופים של אהבה,
אבל לאהבה כזאת תמיד יש סוף רע, לא?