אם אני מתנשק עם בחורה איזה עבירה זאת בתורה?

זאת לא מה

אה?

שואל השאלה:
מה העבירה בתורה?

זאת לא

זאת לא עברה מה אתה רוצה

שמירת נגיעה

שואל השאלה:
ברור שזה עבירה מה יש לכם

תלוי אם קיבלת את האישור שלה או לא, אם היא סירבה ובכל זאת נישקת אותה זו הטרדה..

שואל השאלה:
מה העונש על אי שמירת נגיעה?

אתה מדבר מבחינת יהדות?! אם כן אז גבר ואישה צריכים לשמור מגע עד החתונה.

שואל השאלה:
מה חומרת האיסור? זה עברה בקטנה ?

שואל השאלה:
ברור שיש עברות חמורות של סקילה שריפה הרג וחנק ויש כאלו שזה רק מלקות ויש כאלו שזה יהרג ובל יעבור

לדעתי עבריה לא קטנה משום שזה מוביל לקיום יחסים וקיום יחסים ממש אסור גם הזרע לבטלה וגם האישה ללא מצוות נידה ושניכם לא נשואים וזה לא למטרת ילדים וזה לא קדוש. בקיצור הנשיקה מובילה לחטא גדול מאוד.

כן זו עברה

דרך כלל, התורה מצווה על איסורים ממוקדים, ואילו חכמים הם המוסיפים את מערכות השמירה והגזירה. אולם, ישנם שני תחומים בהם התורה עצמה ציוותה להתרחק. ראשון בהם הוא "מדבר שקר תרחק" - מצוות העשה היא לא רק לא לשקר כי אם להתרחק מן השקר מאוד, מאוד. שני בהם הוא עריות - "לא תקרבו לגלות ערווה".
משום כך, מצוות ההתרחקות מן העריות היא מדאורייתא. חכמים אינם ממציאים את הגזירה בהקשר זה, כי אם מעצבים באופן מעשי את הדרכת התורה עצמה, וקובעים מהי ההתרחקות הראויה והנדרשת. לדעת החכמים כולם, ללא יוצא מן הכלל, ההתרחקות ממגע עם העריות היא מצווה מן התורה, ועל כן אנו נמנעים מלגעת מגע פיזי בין המינים.
הלכות אלו נמצאות בסוף הלכות איסורי ביאה ברמב"ם ובשולחן ערוך אבן העזר סימן כא.
אמנם הביטוי ''תקרבו לגלות ערווה'' ביסודו הוא ביטוי לקרבה הסופית ממש, אולם העובדה כי כך נקטה התורה נלמדה על ידי חלק מחכמי התורה שבעל פה כדין דאורייתא של איסור קירבה, וחלק אסרו זאת רק מדרבנן.
ראי לדוגמה את לשון הרמב''ם:
"והמצוה השנ''ג ( ה-353 ) היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח''מ יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערווה... "

ארחיב מעט על המקור למונח "שומר נגיעה"
בבני עקיבא נוצר מונח הלכתי חדש: "שומר נגיעה". מונח זה מסמן את מי שהולך על פי ההלכה בתור קבוצה חריגה, ובעצם קביעתו הוא מלמד כי מדובר בחריג ולא בנורמה. לכאורה גם כאן מדובר בתואר כבוד, למי שנוהג לשמור את דרכה של ההלכה. למעשה מדובר בקביעת נורמה ובקביעת מי יוצא ממנה. על כן, כל המשתמש במטבע לשונית זו, אף שכוונתו לטובה ולהגדיר את עצמו ואת חברו כנאמנים לדבר ד, עושה דבר מה הפוך לחלוטין. אין מונח כזה "שומר נגיעה" המונח היחיד הקיים הוא נאמן לדבר ד, וזו התביעה שאנו תובעים מעצמנו והזכות להיות שותפים בה.
דווקא אנחנו, כמי שחרט על דגלו את החברה המעורבת הצנועה, חייבים לבער את השימוש במונח זה מתוכנו. האידיאולוגיה של החברה בה שותפים בנים ובנות מבוססת גם על ההנחה שחברה זו אינה סותרת את יסודות הצניעות. היא שמה לה קו גבול ברור בין שותפות בחברה לבין מגע פיזי, וקו גבול פחות ברור, שאנו מנסים לקדמו כל העת, בין חברה בה קיימת אווירת קלות וזלזול לבין חברה שהיחסים בין המינים משמשים מופת ודגם לחברה צנועה. הגדרת ההולכים על פי ההלכה כקבוצה חריגה מטילה צל כבד על כל דרכה של בני עקיבא בתחום זה. רק מי שיניף את דגל החברה המעורבת הצנועה יוכל לטעון לחיובה של חברה זו בין אם כדרך בדיעבד במציאות זמנינו, ובין אם הוא סבור שזה מלכתחילה. אבל אם הוא עצמו לא חי לאור האידיאלים שלו עצמו הרי הוא צבוע ומזויף ואינו ראוי להעלות דגל כשלהו.
על כן יש לבער את השימוש במונח זה, ולא לומר עוד "שומר נגיעה" ובוודאי שלא לומר דבר שהוא חילול השם גמור "לא שומר נגיעה". . אסור לנקוט עוד במינוחים אלו, ובוודאי שלא להיות בין אלה שאינם הולכים בדרך התורה. המינוח הנכון הוא נאמן לדבר ד והולך בדרכיו באהבה...

שלישית,
מי שחווה קירבה יכול לחזור ולשמור. זה סוד ההרחקה. ברגע שתשמרי את ידייך לדבר האמיתי שהוא חופה וקידושין תראי עד כמה היה שווה לשמור את הידיים בכיסים.
תחשבי על זה, אוכלים אחרי ברכה אחת, נוגעים באישה אחרי שבע ברכות. כך אמרו חז"ל.
בהצלחה בכל.