אני מרגישה שאנחנו מנסים יותר מדי (פריקה אבל מוזמנים לנסות לעזור)

אני מרגישה שאחנו מנסים יותר מדי ואני פאקינג שונאת את ההרגשה הזאת. ההרגשה שגורמת לך לחשוב על העתיד במקום לשמוח בהווה, להשתקע בריבים מתמשכים שרק הולכים ומתגברים ובכל פעם שמתגנבת איזה תקווה קטנה היא נעלמת ובמקומה באה דמעה.
איך אפשר לחשוב ככה שעומד מולך הבן אדם שאת הכי אוהבת, כל עולמך, כל גופך, כל נשמתך הוא חלק ממני ממה שבנה אותי בשנים האלה ומה שימשיך גם לעוד הרבה שנים כי זאת אני ואת זה כבר אי אפשר לשנות אז עכשיו רק אפשר לתהות מה קורה? מה עושים? ואם מוותרים או ממשיכים כי כבר כואב לי, כואב לי ביותר מדי מקומות כואב הראש, הבטן כואבת וגם הנפש העייפה שרק עובדת ומנסה להבין איך להשתיק את המחשבות ולתת לראש לנוח ולגוף להתמתח לא לחשוב עלינו ועליו אלא רק על הנשימות, הפעימות שלא מפסיקות כמו הגלגלים שרצים בראשי ומנסים להספיק להגיע לפני שהקסם יפוג והלילה יעוף אל תוך היום המייגע.