נרשמתי לתחרות כתיבה ואני מתכננת להגיש את זה, איך זה לדעתכם?

עיניים.
אפשר לראות כל כך הרבה דרך העיניים. בכי, קמטי צחוק, רגעי אושר, אובדן.
אומרים שהעיניים אף פעם לא משקרות, אומרים שאפשר לראות דרכן את הנפש.

פעם ישבתי עם חברה טוב שלי, והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים למשך ארבע דקות רצופות. בהתחלה זה היה מצחיק, אולי אפילו מביך, אולי בגלל שחשפנו את המקום הכי רגיש שלנו לבן אדם אחר?
אחרי זה פשוט ישבנו ושתקנו. לא אמרנו מילה. ישבנו, ובהינו אחת לעיניים של השנייה.
זה לא הרגיש כמו משהו מיוחד, זה לא הרגיש אחר, כבר ידענו את הסודות אחת של השנייה, ידענו הכל, אולי בגלל זה זה הרגיש כל כך ריק מתוכן.

אז אם ככה, למה כשהוא הסתכל לי בעיניים הרגשתי שהכל מסתובב סביבי, למה הרגשתי שהכל עוצר מלכת?
למה כשהוא הסתכל לי בעיניים זה הרגיש כאילו נשברת חומה אחרי חומה של הגנות בתוכי?
למה זה הרגיש כאילו הוא מוריד את כל המגננות שלי למטה, מותיר אותי עירומה בתוך הנפש של עצמי, כמו בוחן אותי לאורך כל הנשמה?

למה זה הרגיש כאילו משהו בו מתרכך, כמו צחוק קטן, למה זה הרגיש כאילו הוא מחייך כמו ילד כשהוא מתסל עמוק לתוך העיניים החולות שלי?

למה החום שבעיניו פתאום נראה כמו דבש טהור שהרגע יצא מהכוורת? למה פתאום יכולתי לראות דרכו הכל?
הרי לפני שלוש דקות בדיוק, לא ידעתי מה הוא מרגיש, הוא לא ממש אמר כלום, אבל עכשיו, אני פתאום מרגישה שהמילים עפות מהראש שלו אל הלב שלי.

ראיתי הכל. את העבר, את ההווה, את מה שהוא חושב עליי ועל העולם בכלל. ראיתי כמה הוא רוצה אותי, ראיתי כמה אני רוצה אותו. ראיתי כמה הוא רוצה לקחת אותי בזרועותיו ולנשק אותי, ראיתי כמה הוא רוצה לשחרר אותי לחופשי.

עד אז, חשבתי שאלו רק קלישאות.
אבל באותו הרגע, כשהוא עצר לשנייה אחת מהכל והביט בתוך עיני,
האמנתי.