תשובה אחת
האמת שקצת גדול עליי לנסח משהו כזה אבל בתור משקית תש לשעבר אוכל לתת לך נקודות מסויימות שאני מרגישה ותסגנני את זה איך שבא לך אם בא לך-
מבחינתי אחד הדברים שהכי עזרו לי להתמודד עם השירות והעומס שאני חוויתי בתור חיילת- היה הבית. הסופשים בבית, האוכל, המיטה הנוחה והידיעה שיש מי שמקשיב לכל התלונות שלי בזמן שאני רוצה וללא תנאים. בתור אחת כזאת, תמיד הסתכלתי על החיילים הבודדים במעין מבט של הערצה. כי הם קמים בבוקר באותה שעה שאני קמה בה, עושים את אותה העבודה שכל חייל אחר עושה, וחלים עליהם אותם חובות- כשלא בהכרח יש מי שמחכה להטעין אותם בכוחות כל סופש בבית. ואולי בכלל קשה להם להגדיר את החלל הפיזי שהם חוזרים אליו בסופש כבית. בית אמיתי.
זה מאלץ אותם למצוא את הכוחות האלה בדברים אחרים- בחברים, בתחביבים, בעצמם, ולא תמיד זה דבר פשוט. זה דורש המון מאמץ וחוזק נפשי, ובשילוב של השגרה העמוסה והקשה של צהל- זה משהו ראוי להערכה. תמיד רציתי שהחיילים הבודדים יידעו שזה לא נשכח, ושהם תמיד בלב של כל מפקד ומשקית תש- גם במהלך השבוע, וגם בסופשים. שתמיד יש פינה חמה והערכה שהיא מעבר, תמיד יש דאגה ורצון לעטוף ולשבח, ושהמאמץ שהם משקיעים לא מובן מאליו בהתחשב בקושי שהם חווים.
וגם,
תמיד עצבן אותי שבנאום של המפקדים הם התייחסו רק לחיילים הבודדים שההורים שלהם גרים בחו"ל ולא לחע"מים או יתומים. אז לדעתי כדאי להדגיש את כל הכבוד הזה לכל סוג בודד שקיים ביחידה.
גם להגיד מילה טובה לאלה שבחרו לשים את החיים שלהם על הולד ולתרום למדינה שלנו, שזה מעיד עד כמה האהבה שלהם לארץ מתעלה על הנוחות וזה מוערך.
וגם מילה טובה לאלה שמתמודדים עם שגרה לא פשוטה ללא תמיכה או עוגן מההורים- על כך שהם דואגים לעצמם ולעתיד שלהם גם בלי הדחיפה החיצונית אלא בזכות הדחיפה הפנימית מה שמעיד המון על החוזק שלהם.
אפשר להדגיש שאתם המשפחה הקרובה שלהם ואת הדרכים שבהם אתם רוצים ויכולים לסייע להם- ושתמיד הדלת פתוחה.
מבחינתי אחד הדברים שהכי עזרו לי להתמודד עם השירות והעומס שאני חוויתי בתור חיילת- היה הבית. הסופשים בבית, האוכל, המיטה הנוחה והידיעה שיש מי שמקשיב לכל התלונות שלי בזמן שאני רוצה וללא תנאים. בתור אחת כזאת, תמיד הסתכלתי על החיילים הבודדים במעין מבט של הערצה. כי הם קמים בבוקר באותה שעה שאני קמה בה, עושים את אותה העבודה שכל חייל אחר עושה, וחלים עליהם אותם חובות- כשלא בהכרח יש מי שמחכה להטעין אותם בכוחות כל סופש בבית. ואולי בכלל קשה להם להגדיר את החלל הפיזי שהם חוזרים אליו בסופש כבית. בית אמיתי.
זה מאלץ אותם למצוא את הכוחות האלה בדברים אחרים- בחברים, בתחביבים, בעצמם, ולא תמיד זה דבר פשוט. זה דורש המון מאמץ וחוזק נפשי, ובשילוב של השגרה העמוסה והקשה של צהל- זה משהו ראוי להערכה. תמיד רציתי שהחיילים הבודדים יידעו שזה לא נשכח, ושהם תמיד בלב של כל מפקד ומשקית תש- גם במהלך השבוע, וגם בסופשים. שתמיד יש פינה חמה והערכה שהיא מעבר, תמיד יש דאגה ורצון לעטוף ולשבח, ושהמאמץ שהם משקיעים לא מובן מאליו בהתחשב בקושי שהם חווים.
וגם,
תמיד עצבן אותי שבנאום של המפקדים הם התייחסו רק לחיילים הבודדים שההורים שלהם גרים בחו"ל ולא לחע"מים או יתומים. אז לדעתי כדאי להדגיש את כל הכבוד הזה לכל סוג בודד שקיים ביחידה.
גם להגיד מילה טובה לאלה שבחרו לשים את החיים שלהם על הולד ולתרום למדינה שלנו, שזה מעיד עד כמה האהבה שלהם לארץ מתעלה על הנוחות וזה מוערך.
וגם מילה טובה לאלה שמתמודדים עם שגרה לא פשוטה ללא תמיכה או עוגן מההורים- על כך שהם דואגים לעצמם ולעתיד שלהם גם בלי הדחיפה החיצונית אלא בזכות הדחיפה הפנימית מה שמעיד המון על החוזק שלהם.
אפשר להדגיש שאתם המשפחה הקרובה שלהם ואת הדרכים שבהם אתם רוצים ויכולים לסייע להם- ושתמיד הדלת פתוחה.
באותו הנושא: