9 תשובות
זה עשה אותי הרבה פחות רעבה. יש ימים שזה גורם לי לצמא מטורף ויש ימים שאני בקושי צמאה. בהתחלה זה גרם לי להרגיש כאילו המוח שלי ריק ואני לא מסוגלת לחשוב על כלום וזה היה ממש קשה, גם הייתי נהיית עצובה ממש בקלות אבל אחר כך התרגלתי לכדור וזה עבר. עכשיו אם אני ממש מרוכזת במשהו אני לא שמה לב לעובר הזמן ובגלל זה התחלתי לשים לעצמי טיימר במבחנים. לפעמים זה גורם לי להתרכז בדברים ממש לא חשובים אבל בסהכ זה ממש עזר לי לשפר את היכולות שלי. לפני הריטלין כמעט לא הייתי מסוגלת ללמוד יותר מחצי שעה ברצף, הייתי דוחה את כל המשימות ומכריחה את עצמי ללמוד באמצע הלילה. חשוב לזכור שלכל אחד זה שונה ושיש כמה סוגים של כדורים וצריך למצוא את מה שהכי מתאים לך.
שואל השאלה:
כמו שכתבתי, התחלתי לקחת לפני כמה ימים ומאז אני פשוט עצבנית ומדוכאת, אני לא יוצאת מהבית בכלל, אני מתעצבנת על כל דבר שזז, אין לי תאבון, אני גם מרגישה כאילו כל דקה היא נצח, הזמן לא זז, אני לוקחת את הכדורים בערך בתשע, תשע וחצי ורק באחת עשרה בלילה אני נהית רעבה, וגם בשעות האלו אני בקושי אוכלת, יצא שבשבוע האחרון (מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים) אכלתי 2 שניצלים, קצת פופקורן, ארטיק, קערה עם אורז וכמה עוגיות ומעדן אחד לפני שלקחתי את הכדור בבוקר וזהו בערך, אם אני כבר אוכלת משהו זה בחוסר חשק מוחלט, כאילו דוחפים לי אוכל לפה, אני לא מרגישה שאני בכלל חיה, זה כאילו מישהו משחק בי.
כמו שכתבתי, התחלתי לקחת לפני כמה ימים ומאז אני פשוט עצבנית ומדוכאת, אני לא יוצאת מהבית בכלל, אני מתעצבנת על כל דבר שזז, אין לי תאבון, אני גם מרגישה כאילו כל דקה היא נצח, הזמן לא זז, אני לוקחת את הכדורים בערך בתשע, תשע וחצי ורק באחת עשרה בלילה אני נהית רעבה, וגם בשעות האלו אני בקושי אוכלת, יצא שבשבוע האחרון (מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים) אכלתי 2 שניצלים, קצת פופקורן, ארטיק, קערה עם אורז וכמה עוגיות ומעדן אחד לפני שלקחתי את הכדור בבוקר וזהו בערך, אם אני כבר אוכלת משהו זה בחוסר חשק מוחלט, כאילו דוחפים לי אוכל לפה, אני לא מרגישה שאני בכלל חיה, זה כאילו מישהו משחק בי.
אנונימית
אם התחלת לפני כמה ימים אז תחכי עוד קצת ותראי אם את מתרגלת. תנסי אולי להתעורר יותר מוקדם ולקחת את הכדורים בשמונה בבוקר. והייתי אומרת שתשתדלי לאכול כמה יותר דברים קטנים מפוזרים לאורך היום למרות שזה קשה. אני לגמרי מבינה אותך
שואל השאלה:
^ זאת הבעיה, אני לא יכולה אפילו לראות אוכל אני מתרחקת מהמטבח ואחרי כל דבר שאני אוכלת אני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
^ זאת הבעיה, אני לא יכולה אפילו לראות אוכל אני מתרחקת מהמטבח ואחרי כל דבר שאני אוכלת אני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
אנונימית
ההורים שלי די הכריחו אותי לאכול בהתחלה אז הייתי אוכלת ממש לאט ושותה אחרי כל ביס
שואל השאלה:
התחלתי לקחת לפני כמה ימים ומאז אני לא אוכלת כמעט כלום זה בגלל זה?
התחלתי לקחת לפני כמה ימים ומאז אני לא אוכלת כמעט כלום זה בגלל זה?
אנונימית
שואל השאלה:
גם שלי, הם אומרים לי שזה בשבילי אבל זה לא באמת מרגיש ככה, בשנה האחרונה הייתי בדיכאון של כמעט חצי שנה, הציונים שלי ירדו אבל זה הדבר היחיד היה אכפת להם, לא באמת היה אכפת להם מהמצב הנפשי שלי, עכשיו הם דוחפים לי ריטלין לפה כאילו שזה עוזר ומושיבים אותי ללמוד 6 שעות בלי לקום בכלל, לא נותנים לי לעצום את העיניים אפילו לשניה, אני מרגישה כלואה בבית, מקום שבכלל אמור להיות מקום בטוח הוא המקום הכי לא בטוח בשבילי, אני לא מבינה למה הם עושים את זה.
בפעם אחרונה שאחד מההורים שלי אמר לי שהוא גאה בי הייתה? מעולם לא הייתה, ועשיתי כל דבר שאני יכולה בשביל לנסות לגרום להם להיות גאים בי, כל דבר אבל הם תמיד מחפשים את החלק הרע בסיפור, לא משנה כמה פעמים אני אותי מאייות במבחנים אם יהיה מבחן אחד במקצוע לא חשוב הם יתייחסו רק אליו, כבר כמעט 5 שנים שאני חושבת מחשבות אובדניות, מגיל 9, משהו שילדה בגיל הזה בגלל לא צריכה לחשוב עליו, וכל זה בגלל שגדלתי בבית דפוק כזה ועכשיו, אחרי שבאמת התאמצתי כל כך לא להתאב4 הם משחקים בי כמו בובה וזאת הרגשה נוראית לחשוב שכל מה שאי פעם עשיתי לא הספיק להם.
גם שלי, הם אומרים לי שזה בשבילי אבל זה לא באמת מרגיש ככה, בשנה האחרונה הייתי בדיכאון של כמעט חצי שנה, הציונים שלי ירדו אבל זה הדבר היחיד היה אכפת להם, לא באמת היה אכפת להם מהמצב הנפשי שלי, עכשיו הם דוחפים לי ריטלין לפה כאילו שזה עוזר ומושיבים אותי ללמוד 6 שעות בלי לקום בכלל, לא נותנים לי לעצום את העיניים אפילו לשניה, אני מרגישה כלואה בבית, מקום שבכלל אמור להיות מקום בטוח הוא המקום הכי לא בטוח בשבילי, אני לא מבינה למה הם עושים את זה.
בפעם אחרונה שאחד מההורים שלי אמר לי שהוא גאה בי הייתה? מעולם לא הייתה, ועשיתי כל דבר שאני יכולה בשביל לנסות לגרום להם להיות גאים בי, כל דבר אבל הם תמיד מחפשים את החלק הרע בסיפור, לא משנה כמה פעמים אני אותי מאייות במבחנים אם יהיה מבחן אחד במקצוע לא חשוב הם יתייחסו רק אליו, כבר כמעט 5 שנים שאני חושבת מחשבות אובדניות, מגיל 9, משהו שילדה בגיל הזה בגלל לא צריכה לחשוב עליו, וכל זה בגלל שגדלתי בבית דפוק כזה ועכשיו, אחרי שבאמת התאמצתי כל כך לא להתאב4 הם משחקים בי כמו בובה וזאת הרגשה נוראית לחשוב שכל מה שאי פעם עשיתי לא הספיק להם.
אנונימית
נהייתי ממש שקט
כאבי ראש כל יום
כאבי בטן כל יום
לא היה לי תיאבון (לא ירדתי במשקל כי לא היה לי ממש מה להוריד אבל גם לא הייתי skinny)
חיוורות
טיקים בפנים וטיקים מילוליים (נגיד שאני מרגיש שאני חייב להגיד פעמיים את אותו הדבר, דברים כאלה)
כאבי ראש כל יום
כאבי בטן כל יום
לא היה לי תיאבון (לא ירדתי במשקל כי לא היה לי ממש מה להוריד אבל גם לא הייתי skinny)
חיוורות
טיקים בפנים וטיקים מילוליים (נגיד שאני מרגיש שאני חייב להגיד פעמיים את אותו הדבר, דברים כאלה)
אנונימי
שואל השאלה:
הם לקחו אותי לאבחון למרות שממש ביקשתי שלא ללכת,
הלכתי פעם לפסיכולוגית, זה לא באמת עזר זה סתם היה בזבוז כסף, ישבתי שעה וחצי בלי לעשות כלום, בלי לדבר ובלי לזוז עד שהזמן של הפגישה נגמר.
הקשר שלי ושל ההורים שלי לא במצב הכי טוב. הוא מעולם לא היה טוב ואני חושבת שלא גם בחיים לא יהיה, הדעות שלנו מנוגדות לגמרי, אני לא מאמינה בדת והם רק כולאים אותי, אחרי הרבה נסיונות הצלחתי לשכנע אותם ואני הולכת ללמוד השנה בפנימיה.
לאחרונה אני באמת חושבת על לברוח מהבית אבל אין אוטובוסים בכלל במקום שבו אני גרה, וכולם פה מכירים את כולם אז אם אני אבקש טרמפ לתחנת אוטובוס הקרובה, בשניה ההורים שלי ידעו ויבינו.
וזה לא שלא ניסיתי לגבר איתם אבל כל פעם זה נגמר בזה שאו שאני מרותקת או שאני מקבלת מכות ואין לי אפילו דרך להגן על עצמי, חוץ מהשיחות הכי בסיסיות על זה שאני צריכה לאכול או זה שהם מזהירים אותי לא להתחצף בכל מקום אנחנו נוסעים אליו אנחנו לא מדברים, היה פעם מצב שבמשך שבועיים שלמים לא דיברנו ובשניה שבאתי להתנצל הם צעקו עלי כאילו רצחתי מישהו, אבל התרגלתי, וזה דבר שקורה לי הרבה, הייתרון היחיד שלי זה שאני מתרגלת מהר למצבים חדשים/ ישנים.
לפי המצב שאני נמצאת בו עכשיו, אם אני רוצה איתם קשר בעתיד? חד משמעית לא.
כל דבר שאני יעשה הם ישפטו, ובגלל זה גם אני שופטת את עצמי, מהילדה הקטנה והעדינה שהייתי על לפני 7 שנים הפכתי למישהי שתמיד רציתי להתרחק ממנה, לא להיות כמוה, ובדרך כלל אני החברה ה"שמחה" אבל זה כבר לא ככה, אני לא מדברת עם אף אחד מלבד מישהי אחת, ניתקתי קשר עם כל מי שדיברתי איתה לפני כן.
סך הכל נחמד לחיות.
הם לקחו אותי לאבחון למרות שממש ביקשתי שלא ללכת,
הלכתי פעם לפסיכולוגית, זה לא באמת עזר זה סתם היה בזבוז כסף, ישבתי שעה וחצי בלי לעשות כלום, בלי לדבר ובלי לזוז עד שהזמן של הפגישה נגמר.
הקשר שלי ושל ההורים שלי לא במצב הכי טוב. הוא מעולם לא היה טוב ואני חושבת שלא גם בחיים לא יהיה, הדעות שלנו מנוגדות לגמרי, אני לא מאמינה בדת והם רק כולאים אותי, אחרי הרבה נסיונות הצלחתי לשכנע אותם ואני הולכת ללמוד השנה בפנימיה.
לאחרונה אני באמת חושבת על לברוח מהבית אבל אין אוטובוסים בכלל במקום שבו אני גרה, וכולם פה מכירים את כולם אז אם אני אבקש טרמפ לתחנת אוטובוס הקרובה, בשניה ההורים שלי ידעו ויבינו.
וזה לא שלא ניסיתי לגבר איתם אבל כל פעם זה נגמר בזה שאו שאני מרותקת או שאני מקבלת מכות ואין לי אפילו דרך להגן על עצמי, חוץ מהשיחות הכי בסיסיות על זה שאני צריכה לאכול או זה שהם מזהירים אותי לא להתחצף בכל מקום אנחנו נוסעים אליו אנחנו לא מדברים, היה פעם מצב שבמשך שבועיים שלמים לא דיברנו ובשניה שבאתי להתנצל הם צעקו עלי כאילו רצחתי מישהו, אבל התרגלתי, וזה דבר שקורה לי הרבה, הייתרון היחיד שלי זה שאני מתרגלת מהר למצבים חדשים/ ישנים.
לפי המצב שאני נמצאת בו עכשיו, אם אני רוצה איתם קשר בעתיד? חד משמעית לא.
כל דבר שאני יעשה הם ישפטו, ובגלל זה גם אני שופטת את עצמי, מהילדה הקטנה והעדינה שהייתי על לפני 7 שנים הפכתי למישהי שתמיד רציתי להתרחק ממנה, לא להיות כמוה, ובדרך כלל אני החברה ה"שמחה" אבל זה כבר לא ככה, אני לא מדברת עם אף אחד מלבד מישהי אחת, ניתקתי קשר עם כל מי שדיברתי איתה לפני כן.
סך הכל נחמד לחיות.
אנונימית