תשובה אחת
שואל השאלה:
^^
^הגיונית, מסתמכת על ההיגיון (בהנחה שקיים כזה).
הרי אריסטו, ובעקבותיו גם מחלק מן הפילוסופים האנליטיים של המאה ה־20, כבר עמד על כך שטענות לגבי העתיד הן חסרות משמעות לוגית. אם אני מחזיק בגישה אגו־תועלתנית, וגורס: "אעזור כעת לאיש הנכבד, והוא יעזור לי כשאזדקק לכסף", אז זו טענה מורכבת, שניתן לפרקה ל־2 טענות על המציאות (אוותר כעת על האטומיזם הלוגי של ויטגנשטיין וראסל, אמנם הוא יקל בהסבר ואולי יימצא ממנו פתרון, אך אצבעותיי אינן כה מיומנות להקלדה):
1. "אעזור כעת לאיש הנכבד".
2. "הוא יעזור לי כשאזדקק לכסף".
אמנם כרגע לשני המשפטים אין ערך אמת, משום שאני עדיין שוקלם בדעתי, אך נניח ואני שוקלם תוך כדי שאני עוזר לאיש הנכבד. כעת למשפט הראשון יש ערך אמת מסוים (t), אך כפי שלמדנו אריסטו למשפטי עתיד אין ערך אמת כלל וכלל, הם הרי עוד לא עמדו למבחן המציאות, והם לא יותר מעובדות מדומות המתחזות לעובדות. כעת משום שאין למשפט 2' ערך אמת כלשהו, והוא חסר כל משמעות, אז הפעולה ה"תועלתנית" שלי (משפט 1) חסרת כל משמעות מן הבחינה התועלתנית. והיא תזכה למשמעות כזו רק לאחר שמשפט 2 יקבל ערך אמת מסויים (אם הוא יתברר כ־f אז הפעולה שלי במשפט 1 אינה מוסרית לפי גישתי, ואם הוא יתברר כ־t אז פעולתי נתבררה כמוסרית). אך הבעיה היא שבשעה שאני עושה את הפעולה (משפט 1) אין פה אפילו עניין של סבירות לגבי התועלת שתצמח לי ממשפט 2 (שכן הוא חסר כל משמעות, וסבירות שוקלת רק את הסיכויים האם אמת או לאו). מכאן נובע שמוסר תועלתני נשען על משענת קנה רצוץ, וזו האמונה בכך שמשפטים חסרי כל מובן עתידים לקבל ערך כלשהו של אמת, ואמונה זו היא לא יותר ממיסטיקה חסרת בסיס, ובטח ובטח לא רציונלית (והדבר יהיה נכון גם אם יהיה בידינו מיפוי דטרמניסטי של היקום, שהרי בעיית האינדוקציה של יום מונעת מאיתנו להאמון שהמודל בו נחזיק יפעל לעד, וכך משפטי העתיד מאבדים את משמעותם שוב (אולי רק מודל פטליסטי יוכל להצילנו, אך אני מסופק)).
^^
^הגיונית, מסתמכת על ההיגיון (בהנחה שקיים כזה).
הרי אריסטו, ובעקבותיו גם מחלק מן הפילוסופים האנליטיים של המאה ה־20, כבר עמד על כך שטענות לגבי העתיד הן חסרות משמעות לוגית. אם אני מחזיק בגישה אגו־תועלתנית, וגורס: "אעזור כעת לאיש הנכבד, והוא יעזור לי כשאזדקק לכסף", אז זו טענה מורכבת, שניתן לפרקה ל־2 טענות על המציאות (אוותר כעת על האטומיזם הלוגי של ויטגנשטיין וראסל, אמנם הוא יקל בהסבר ואולי יימצא ממנו פתרון, אך אצבעותיי אינן כה מיומנות להקלדה):
1. "אעזור כעת לאיש הנכבד".
2. "הוא יעזור לי כשאזדקק לכסף".
אמנם כרגע לשני המשפטים אין ערך אמת, משום שאני עדיין שוקלם בדעתי, אך נניח ואני שוקלם תוך כדי שאני עוזר לאיש הנכבד. כעת למשפט הראשון יש ערך אמת מסוים (t), אך כפי שלמדנו אריסטו למשפטי עתיד אין ערך אמת כלל וכלל, הם הרי עוד לא עמדו למבחן המציאות, והם לא יותר מעובדות מדומות המתחזות לעובדות. כעת משום שאין למשפט 2' ערך אמת כלשהו, והוא חסר כל משמעות, אז הפעולה ה"תועלתנית" שלי (משפט 1) חסרת כל משמעות מן הבחינה התועלתנית. והיא תזכה למשמעות כזו רק לאחר שמשפט 2 יקבל ערך אמת מסויים (אם הוא יתברר כ־f אז הפעולה שלי במשפט 1 אינה מוסרית לפי גישתי, ואם הוא יתברר כ־t אז פעולתי נתבררה כמוסרית). אך הבעיה היא שבשעה שאני עושה את הפעולה (משפט 1) אין פה אפילו עניין של סבירות לגבי התועלת שתצמח לי ממשפט 2 (שכן הוא חסר כל משמעות, וסבירות שוקלת רק את הסיכויים האם אמת או לאו). מכאן נובע שמוסר תועלתני נשען על משענת קנה רצוץ, וזו האמונה בכך שמשפטים חסרי כל מובן עתידים לקבל ערך כלשהו של אמת, ואמונה זו היא לא יותר ממיסטיקה חסרת בסיס, ובטח ובטח לא רציונלית (והדבר יהיה נכון גם אם יהיה בידינו מיפוי דטרמניסטי של היקום, שהרי בעיית האינדוקציה של יום מונעת מאיתנו להאמון שהמודל בו נחזיק יפעל לעד, וכך משפטי העתיד מאבדים את משמעותם שוב (אולי רק מודל פטליסטי יוכל להצילנו, אך אני מסופק)).
אנונימי