למה אנחנו חוזרים להאמין ולקוות אפילו אחרי שאנחנו נפגעים?

כי אחרי הכל, אין עוד מלבדו. זה לא שאם אלוקים לא יעזור לנו - אז אנחנו לא צריכים את העזרה שלו, ונעזור לעצמנו לבד (מי אנחנו? מי יתן לנו את הכח אם לא ה' יתברך?), או שמישהו אחר יעזור לנו (וממי מישהו אחר אמור לקבל את הכח אם לא מאת ה' יתברך?). למעשה, פה המבחן שלנו באמונה. על זה נאמר "הן יקטלני - לו אייחל" (איוב יג, טו), נאמר "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ - וְקַוֵּה אֶל ה'". רש"י: "וקוה אל ה'" - ואם לא תתקבל תפלתך - חזור וקוה.
כלומר , זה ההסבר למה כתוב פעמיים "קוה אל ה'".

כי האדם מטבעו שואף לתקווה

אם התכוונת לאמונה בהשם זה כי שבע יפול צדיק וקם

כי זאת הנטייה האנושית

כי אין קשר בין פגיעה ונפילה לתקווה ואמונה מי שמחבר ביניהם ודאי יאבד את תקוותו ואמונתו אבל החכם יודע להפריד .