לדעתכם מי שהולך ללמוד תואר הוא אדם בינוני?

ממש לא

שואל השאלה:
אבל זה מסלול "רגיל", למה לדעתך זה לא מעיד על בינוניות?

אני כן מבינה איך את מסתכלת על זה אבל אני לא ממש רואה את זה ככה

מה הקשר? אלו ארבע שנים שיהפכו לך את החיים.
את לומדת את המקצוע שאת רוצה להתעסק בו, משיגה תואר ומשם השמיים הם הגבול

שואל השאלה:
אתם תוכלו להסביר לי איך אתם רואים את זה? אני אמורה להתחיל שנה שלישית בהוראת אמנות ואני תוהה אם אני לא מבזבזת את הזמן שלי בזמן שאני אמורה לעשות דברים אחרים בחיים. זה מאוד מערער אותי.

נכון אנונימית, אבל אני לומדת הוראת אמנות ואחרי זה אני מתכוונת להמשיך לתואר שני בטיפול באמנויות, השאלה היא אם להיות מורה לאמנות זה לא עלוב? כי אני מבינה שזה בעיקר לקשט בתי ספר בטקסים, אולי להיות מטפלת באמנויות זה קצת יותר "חשוב".

איזה דברים אחרים את אמורה לעשות? ללכת למסיבות? להיות חסרת השכלה?
אם זו המחשבה שלך אין לך מה להתחיל ללמוד

אם את הולכת לעשות תואר שמבחינתך שורף לך 4 שנים אז אל תלכי
תלכי ללמוד משהו שאת אוהבת או שאל תלכי ללמוד. התואר שלי זה 6 שנים ואני לא רואה בזה בזבוז כי אני אוהבת את זה ורוצה לעסוק בזה.

וגם זה לא נכון לדעתי לתייג מסלולים בחיים ולקרוא להם בינוניים או גדולים.
כי הבינוניות והגדולה - לפי מה את קובעת את זה? לפי רמת הכסף שתעשי? לפי רמת הפרסום שיהיה לך? לפי רמת הקנאה / השתאות שתהיה לאחרים כשישמעו מה את עושה?
כי אם אלה הקריטריונים את חיה חיים חומריים ללא מהות.
תעשי מה שעושה לך טוב, אל תתני לזה דירוג על סמך מה שאחרים חושבים או על סמך מה שלימדו אותך שאת צריכה לרצות.

שואל השאלה:
לא אנונימית, דווקא אני לא אוהבת מסיבות וכאלה.
אני מתכוונת נגיד ללמוד עיצוב או אמנות בתור עצמה, ולא הוראה. ללמוד דברים שקשורים למוזיקה אבל לא בהכרח תואר, אלא לקחת קורס מקצועי
ללמוד כתיבה יוצרת ולהוציא לאור ספר.
דברים כאלה שהם לא ללכת על מסלול רגיל של תואר.
כי האמת היא שיש לי כישרון בכתיבה/ ציור ואני לומדת דברים שמעניינים אותי בקלות ומהר ולפעמים אני שואלת את עצמי- "רגע? למה אני לא מוכרת ציורים או לומדת להלחין שירים ומוכרת אותם לזמרים?" כאילו למה אני הולכת על תואר? אני מניחה שאני חסרת בטחון, אני מרגישה שאני לא מנצלת את היכולות שאני יודעת שיש לי ובמקום זה אני הולכת להיות מורה לאמנות.

אז למה שתלמדי הוראה אם את לא אוהבת הוראה?

שואל השאלה:
אני לומדת את זה כי אני צריכה תעודת הוראה כדי ללמוד טיפול באמנויות +ניסיון עם ילדים +שעות מעשיות בציור (יכול להיות שאצטרך קצת להשלים, אבל אין לי בעיה עם זה).
אני לא סובלת בתואר עצמו אבל אני מפחדת שאני מכוונת למקום בינוני מדי שלא מתאים ליכולות האמתיות שלי.

את רוצה ללמוד טיפול באומנויות? מה גרם לך לבחור דווקא הוראה דרך אומנות? ולא ענפים אחרים שמשלבים אומנות

שואל השאלה:
כי אני ממש אוהבת אמנות

אבל למה דווקא הוראה? יש מלא דברים שאפשר לעשות שקשורים לאומנות. למה ללכת להוראה?

שואל השאלה:
בגלל שאני צריכה את התעודה כדי ללמוד טיפול באמנות... זה הסיבה העיקרית.

אני יותר מתכוונת, אוקי את אוהבת אומנות. אבל למה דווקא ללכת לכיוון של טיפול באומנות? אני נגיד לומדת ארכיטקטורה, גם כאן יש הרבה אומנות ויצירתיות וזה לא קשור להוראה.
אז אני שואלת למה בחרת דווקא ללכת לענף של הוראה שקשור לאומנות ולא למשהו אחר שמשלב אומנות, שלא קשור להוראה ושלא תצטרכי ללמד באמצעות אומנות.

שואל השאלה:
כי אני חסרת בטחון ואני יותר מדי מושפעת מאמא שלי ומאחותי :(

אז אם את לא רוצה לעסוק בזה באמת ואם הוראה לא חשובה לך אין ממש טעם ללכת ללמוד את התואר הזה, לא חושבת?

דווקא טיפול באומנויות נשמע לי מקצוע מדהים, הוא גם משלב אומנות וגם עזרה לאחרים. תחשבי שזה יכול ממש לשנות לטובה חיים של אחרים.
תוכלי להיות ציירת, סופרת, משוררת ומה שלא תרצי בזמנך הפנוי, ויהיה לך כזה כשתתחילי את הקריירה. מהמקצועות האלה כשלעצמם קשה מאוד להתפרנס, ורוב הציירים והסופרים הגדולים משלבים את היצירה עם מקצוע אחר

שואל השאלה:
^^ כן אני אוהבת לעזור אחרים אבל אני מפחדת שזה הופך אותי לאדם בינוני ורגיל מדי

מה זה בינוני ורגיל לדעתך? למה חשוב לך להיות משהו שאת קוראת לו "לא רגיל"?
כל עוד את אוהבת את מה שאת עושה ומרוצה מעצמך, למה להסתכל על זה בתור בינוניות?

שואל השאלה:
כי אני מפחדת שאני לא עושה מספיק

תדמייני את עצמך בעתיד ותחשבי מה את עושה בעתיד. במה את עובדת ומה את עושה שמספק אותך ומרגיש שממצה אותך. כרגע את בלימודים, זה לימודים שאת אוהבת ושיעזרו לך בעתיד להגיע לאן שאת רוצה להגיע.
אבל אם זה לא משהו שאת רוצה לעשות בעתיד אז אין כל כך סיבה שתלמדי את זה.

שואל השאלה:
אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה כלום

אמרת שאת אוהבת אומנות. אז מה את רוצה לעשות שקשור לאומנות?