תשובה אחת
הייתי משקית תש והשתחררתי.
בתור משקית תש את אחראית על התנאים של השירות של החיילים, ואת לא רק עוזרת מבחינה כלכלית- את עושה דברים שמשפרים לגמרי את איכות החיים שלהם ושל המשפחה שלהם.. למשל רהיטים לבית, יציאות נוחות יותר אם אחד מבני המשפחה של החייל זקוק לעזרה פיזית, חופשות, ועוד. אם יש חייל בודד (עולה חדש או שלא בקשר עם ההורים) את דואגת לו גם למקום לינה וכאלה..
זה אמנם הרבה עבודה במשרד מול מחשב אבל לא רק. את עושה ביקורי בית, נכנסת למקומות הכי רגישים של החיילים שלך, עושה שיחות עם בני משפחה שלו וגורמים חיצוניים אחרים כמו עובדות סוציאליות ומוסדות לימוד כדי להכיר טוב יותר את היחסים שלו עם המשפחה. את לומדת איך לעבור על טפסים כלכליים מהבנק וכו'. הידע של מורחב, יכולת השיחה שלך מול אחרים גדלה. את לומדת איך לפנות לאנשים בכירים, איך לעמוד על שלך, איך להתנסח ולהילחם על התנאים של כל אחד מהחיילים שלך.
הייתי בבסיס עם אוכלוסיה קשת יום. מצד אחד קשה לראות שהסיוע של הצבא מוגבל, אבל מצד שני זה סיפוק אינסופי. כי מעבר למענקים שיכולים להיות רק פלסטר את גם חברה של החיילים שלך ואת מלמדת אותם על התנהלות כלכלית, את כתף תומכת ואת מכירה את כל הצדדים שלהם שאף אחד לא מכיר. באופן אישי- למדתי בבית ספר עירוני ולא ממש הכרתי או נחשפתי לתלמידים שקצת יותר מתקשים, אם זה מבחינה כלכלית או כל מיני יחסים לא תקינים בבית. זה לא שלא היו כאלה, אבל זה בדרך כלל דברים שצוות ההנהלה והמורים טיפלו בהם מאחורי הקלעים ובשושו. ופה את זאת שמאחורי הקלעים- את נחשפת לחלקים הרגישים האלה של החיילים שלך אם זה חייל שנהג לפרנס את המשפחה שלו, חייל שהכו אותו בבית, חייל שדואג לבן משפחה שחולה במחלה סופנית או כל דבר אחר. אז את לגמרי חברה של החיילים ואחת שסומכים עליה. אהבתי את הכבוד שהעניקו לי כמישהי שעוזרת וגם את הכוח שיש לי כחלק מסגל מפקדים ולא כסתם "חיילת פשוטה". יש לך המון כוח והמילה שלך משמעותית.
מה שכן- לא הכל ורוד. לא תמיד בנות מקבלות את השיבוץ שהן רוצות. יש מקומות שאין הרבה עבודה ומנגד יש עבודות שיש עומס משוגע וזה מכאיב למצפון כשאת יודעת שאם אין לך כוח את פוגעת בחיילים. לא תמיד יעריכו את נה שאת עושה וזה גם יכול זה קשה להיכנס למקומות הרגישים האלה של כל כך הרבה אנשים בכולה גיל 19..
מה שכן- עם כמה שהיה לי אישית שירות קשה עם הרבה בכי ולילות לבנים- לא הייתי מוותרת עליו ולא על המקום ששובצתי בו. למדתי המון על לעמוד על שלי ולהיות עם ביטחון מול אחרים, והרגשתי משמעותית מאוד.
אם יש לך שאלות נוספות תרגישי חופשי לשאול!
בתור משקית תש את אחראית על התנאים של השירות של החיילים, ואת לא רק עוזרת מבחינה כלכלית- את עושה דברים שמשפרים לגמרי את איכות החיים שלהם ושל המשפחה שלהם.. למשל רהיטים לבית, יציאות נוחות יותר אם אחד מבני המשפחה של החייל זקוק לעזרה פיזית, חופשות, ועוד. אם יש חייל בודד (עולה חדש או שלא בקשר עם ההורים) את דואגת לו גם למקום לינה וכאלה..
זה אמנם הרבה עבודה במשרד מול מחשב אבל לא רק. את עושה ביקורי בית, נכנסת למקומות הכי רגישים של החיילים שלך, עושה שיחות עם בני משפחה שלו וגורמים חיצוניים אחרים כמו עובדות סוציאליות ומוסדות לימוד כדי להכיר טוב יותר את היחסים שלו עם המשפחה. את לומדת איך לעבור על טפסים כלכליים מהבנק וכו'. הידע של מורחב, יכולת השיחה שלך מול אחרים גדלה. את לומדת איך לפנות לאנשים בכירים, איך לעמוד על שלך, איך להתנסח ולהילחם על התנאים של כל אחד מהחיילים שלך.
הייתי בבסיס עם אוכלוסיה קשת יום. מצד אחד קשה לראות שהסיוע של הצבא מוגבל, אבל מצד שני זה סיפוק אינסופי. כי מעבר למענקים שיכולים להיות רק פלסטר את גם חברה של החיילים שלך ואת מלמדת אותם על התנהלות כלכלית, את כתף תומכת ואת מכירה את כל הצדדים שלהם שאף אחד לא מכיר. באופן אישי- למדתי בבית ספר עירוני ולא ממש הכרתי או נחשפתי לתלמידים שקצת יותר מתקשים, אם זה מבחינה כלכלית או כל מיני יחסים לא תקינים בבית. זה לא שלא היו כאלה, אבל זה בדרך כלל דברים שצוות ההנהלה והמורים טיפלו בהם מאחורי הקלעים ובשושו. ופה את זאת שמאחורי הקלעים- את נחשפת לחלקים הרגישים האלה של החיילים שלך אם זה חייל שנהג לפרנס את המשפחה שלו, חייל שהכו אותו בבית, חייל שדואג לבן משפחה שחולה במחלה סופנית או כל דבר אחר. אז את לגמרי חברה של החיילים ואחת שסומכים עליה. אהבתי את הכבוד שהעניקו לי כמישהי שעוזרת וגם את הכוח שיש לי כחלק מסגל מפקדים ולא כסתם "חיילת פשוטה". יש לך המון כוח והמילה שלך משמעותית.
מה שכן- לא הכל ורוד. לא תמיד בנות מקבלות את השיבוץ שהן רוצות. יש מקומות שאין הרבה עבודה ומנגד יש עבודות שיש עומס משוגע וזה מכאיב למצפון כשאת יודעת שאם אין לך כוח את פוגעת בחיילים. לא תמיד יעריכו את נה שאת עושה וזה גם יכול זה קשה להיכנס למקומות הרגישים האלה של כל כך הרבה אנשים בכולה גיל 19..
מה שכן- עם כמה שהיה לי אישית שירות קשה עם הרבה בכי ולילות לבנים- לא הייתי מוותרת עליו ולא על המקום ששובצתי בו. למדתי המון על לעמוד על שלי ולהיות עם ביטחון מול אחרים, והרגשתי משמעותית מאוד.
אם יש לך שאלות נוספות תרגישי חופשי לשאול!
באותו הנושא: