בנות עם הפרעות אכילה להיכנס בבקשה

פשוט תאכלו וזהו יאללה

נשרפתי, התאשפזתי בבית חולים למשך שבוע, איבדתי את התיאבון, והיה קשה להחזיר אותו. תמיד הייתה לי בראש המחשבה שאני נורא שמנה, ומהר מאוד זה הגיע לצמצום באוכל בתקופות שהולכות וחוזרות. בתחילת הקורונה נכנסתי לדיכאון, זה חזר ובגדול, אובדניות הגיעה וזהו, נראה לי, חח.

מקווה שעזרתי.

שואל השאלה:
תודה 3>

ההפרעה התחילה לפני כמעט שנה, לא הלכתי לטפל בזה כי אף אחד לא יודע מלבדי ועם המחלה הגיע לי דיכאון, דה פרסונליזציה, חרדה חברתית התעצמה ובטחון עצמי נמוך יותר ממה שהיה.

שואל השאלה:
^ שומע? הלוואי וזה היה כזה קל :) זאת הפרעה נפשית לך אתה תתמודד עם זה

יאללה

ההפרעה התחילה לי בגיל 10,פשוט הפסקתי לאכול חטיפים/שוקולד/דברים עם מעל ל3% שומן. ככה המשכתי עד גיל 12. ושם הפסקתי לאכול ולהתאמן באובססיביות. בגיל 13ההורים שלי גילו ואובחנתי כאנורקסית בתת משקל מזעזע. התחלתי תהליך של אשפוז במחלקה הסגורה בתל השומר לשנה ועוד חצי שנה לא בסגורה. עד עכשיו היה בסדר אבל התדרדרתי קצת שוב ולכן אני עכשיו באשפוז... וכמובן שזה הביא עם זה הרבה צרות כמו דיכאון ופגיעה עצמית...

שמנות

סתם אני צוחק

אתה פשוט בנאדם מגעיל.

:((((

בסגר הראשון התקנתי אפליקציה שמודדת זמנים של צום וראיתי כמה זמן אני יכולה ללכת בלי אוכל (התמכרתי לזה ויצא לי 16 שעות, 25 שעות, 27 שעות..)

ההפרעה התחילה לפני כ4 שנים אבל אובחנתי רק לפני שנתיים כי לא גילו עד אז והתחלתי טיפול פסיכולוגי ומעקב רפואי+דיאטנית, הטיפול לא עזר והחליטו לאשפז אותי בכפייה אז הפסקתי את הטיפול ובסוף גם לא נכנסתי לאשפוז אחרי מלא בלאגנים. אני מאובחנת בדכאון הרבה לפני ההפרעה אבל איתה זה היה יותר חמור, הייתי עם המון שנאה עצמית ולמרות שהייתי רזה ושמעתי ביקורות ושאלות האם אני אוכלת אז ראיתי את עצמי שמנה וכל יום חשבתי על אוכל, ספורט ורזון, הייתי מתאמנת למרות שראיתי שחור, בקושי אוכלת או עם בולמוסים, מקיאה, פגיעה עצמית, אובדנות ועוד.. אני מאובחנת עם בולימיה אבל התחלתי באנורקסיה, כעת אני כלל לא מקיאה ומנסה להחלים בכוחות עצמי למרות שזה נורא קשה אבל אני הרבה יותר טוב ממה שהייתי
ולגבי הגיבורים שמתחבאים מאחורי המקדלת, אתם לא יודעים כלום, לא מבינים ולא מצחיקים בשיט אז תחסכו.

שואל השאלה:
באמת שכולכן פה מדהימות, אני מקווה שאתן יותר טוב עכשיו.
אני התחלתי עם ההפרעות בערך בגיל 12.5 , התחלתי לאכול פחות אבל לא לגמרי להרעיב כי "לאכול בריא" לא עבד לי. אז בערך טיפה לפני ינואר התחלתי להרעיב את עצמי, ולי במשפחה יש קטע כזה אצל כל האחיות שיש לנו סומק טבעי ממש אז תמיד היה לי צבע בפנים, ובחודשים האלה הוא נעלם. אח שלי חזר אחרי כל שבוע בצבא ושבוע אחד הוא חזר שהוא חזר הביתה ונבהל ממני ולא זיהה אותי . הוא אמר שהפחדתי אותו. זה זיעזע אותי ברמה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי אבל אני עדיין לא הפסקתי עם ההרעבה, כבר הייתי אובססיבית ומכורה, מה לעשות. ירדתי יותר משש קילו בחודש , אם לא יותר והמשפחה שלי הכריחה אותי להישקל לבדוק שאני לא בתת משקל ולמזלי לא הייתי אבל כולם אמרו שאני כן נראת . כל זה בערך היה בחודש מרץ עד סוף אפריל ומאז תחילת חודש מאי התחלתי לאכול יותר כי הפחדתי את עצמי כבר , חזר לי הצבע לפנים ואני כן אוכלת הרבה יותר אבל עדיין אני לא אוכלת מספיק ואני כן בגירעון קלורי ברוב הימים, ואני עדיין מרעיבה את עצמי , פשוט לא ברמה קיצונית כמו לפני כמה חודשים. אז יש לי את ההפרעה יותר מחצי שנה, וואו אמאלה לא קלטתי את זה עד עכשיו , ורציתי להתייעץ איתכן אם ללכת לאבחן את ההפרעה ולטפל בזה ? יש לי גם דיכאון וחרדות שבאו עם ההפרעות, ואני רוצה לחיות רגיל ואני לא מצליחה לטפל בעצמי ואני לא רוצה אבל שכל המשפחה שלי תדע. אז מה אתן אומרות ללכת לפסיכאטר לאבחן ולטפל בזה או להמשיך בלי?

שואל השאלה:
^^ וואו הסיפורים של שניכן צמררו אותי, אני לא הגעתי למצב שההפרעות שלי הגיעו לזה שאני מקיאה או פוגעת בעצמי ממש אני רק מרעיבה את עצמי ושאני אוכלת יותר מדי יש לי רגשות אשם , אבל של ממש.

אל תתעלמי, לדעתי יהיה לך קשה לעבור את זה לבד אז עדיף שתקבלי טיפול כמו שצריך והטיפול לא בהכרח יכול לעזור לכולם אבל חייב לנסות וזה גם תהליף אז עדיף לך מוקדם מאשר מאוחר, מקווה שתהי בסדר3>

גם אם את לא מקיאה, כל עוד את מרגישה אשמה אחרי שאת אוכלת ובמיוחד אם יש לך התקפי אכילה אז כן זו הפרעת אכילה, היא לא מתבטאת רק דרך הרעבות ותת משקל.

שואל השאלה:
תודה לכולן 33>
אני אדבר עם אמא שלי שאני רוצה ללכת לפסיכיאטרית , אם אני אגיד לה שאני רוצה ללכת בגלל שיש לי חרדות ולא בגלל שיש לי הפרעות אכילה ואני אספר לפסיכיאטרית שיש לי הפרעות אכילה היא תגלה לאמא שלי? או שיש איזה משהו שזה רק ביני לבינה?

שואל השאלה:
כן יש לי התקפי אכילה, ואני מרגישה כלכך רע אחרי זה זה נורא

כנראה שהיא תספר לאמא שלך..

את קטינה? היא תספר ובכל מקרה האבחנות מופיעות בתיק הרפואי שלך, אני בטוחה שהיא תבין אותך אל תפחדי מהתגובה שלה

שואל השאלה:
אני פחות מפחדת מהתגובה של אמא שלי כי היא סיפרה לי שגם לי היה משהו דומה שהיא הייתה צעירה, אני מפחדת מהתגובה של אח שלי , אבא שלי, ואחותי הגדולה וכל המשפחה שלי . סבא סבתא דודה בת דודה, כולם. כי כולם מכירים אותי כילדה שמחה וצוחקת ואני לא יודעת איך הם יסתכלו עליי שהם ידעו שאני אובחנתי עם הפרעות אכילה, במילא עכשיו כולם בוחנים אותי במבטים שלהם כי רזיתי ברמות ואני רואה בעיינים שלהם שהם לא מזהים אותי אבל מה הם יחשבו שהם ידעו שיש לי הפרעות? הם לא ירצו להסתכל עליי

את יכולה לבקש מאמא שלך שתשמור את זה בינך לבינה, שלא נעים לך שכולם ידעו, אני כמעט בטוחה שהיא תסכים ותכבד את הבקשה שלך3>

שואל השאלה:
אולי, אמא שלי אוהבת לספר לאנשים, הרבה.

הם לא חייבים לדעת. רק את והיא תדעו וזה מספיק

את יכולה לבקש מהפסיכיאטרית שתדבר איתה שזה לא יתפשט החוצה, אפילו זה יכול להחמיר אם הרבה ידעו אז תגידי את זה גם לאמא שלך אחרי שתלכו והיא תבין

שואל השאלה:
אוקיי תודה רבה

לפני חצי שנה התחילה ההפרעה לא התאבחנתי כי אין לי אומץ לשתף את ההורים שלי
הכול התחיל מהסביבה שלי שעודדה אותי להפרעה הזאת הם כל הזמן דיברו שרזה זה יפה ושהם לא אוהבים את עצמם וכל הזמן זה היה סביב זה עד שזה נכנס בי ןאני פשוט התחלתי להזיק לעצמי ברמה שאני חלשה פיזית לא מסוגלת לקום מהמיטה אפילו מרעיבה את עצמי אם אכלתי אפילו ירק קטן אני בוכה על זה שעות זה באמת סיוט

היא מחויבת לספר לה