אני שונאת את עצמי ואני כבר פשוט לא יודעת מה לעשות יותר

אני כביכול מושלמת אבל יש לי רק פגם אחד מטומטם. אני שעירה, אני ממש ממש פאקינג שעירה. אני הילדה הכי שעירה בשכבה מתוך 320 ילדים. כל הבנות תמיד הולכות עם גופיות או חולצות בטן ופשוט נמאס לי. כל פעם כשאני מסתכלת על מישהי שלובשת חולצה אפילו קצת חשופה או בגד ים שהוא לא חליפת ים אני מתחילה לקנא, כי אני יודעת שאני לעולם לא תיהיה המישהי הזאת. אני כל כך שעירה וזה מוריד את הביטחון העצמי שלי כל כך. לכל מקום אני הולכת עם סווטשירט כי אני לא רוצה שיראו את הידיים השעירות שלי, גם כשיש 39 מעלות בחוץ. ועכשיו בטח כולם יכתבו שאפשר להוריד את השערות ויש אנשים עם בעיות יותר גדולות בחיים וכל הדברים האלו, אבל אמא שלי לא מאמינה להוריד שערות מהגוף (היא, מן הסתם, לגמרי חלקה) והיא לא תתן לי להוריד שערות מהגוף עד שאני יהיה בת שמונה עשרה (בת 13 תעשו את החשבון בעצמכם) ואני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה יותר. כל יום, כל שעה, כל דקה אני חושבת על למה אני שעירה למה אני חייבת לצאת ככה, למה אני כל כך דפוקה, למה אני. כל פעם כשאני פוגשת מישהו חדש אני ישר חושבת מה הוא חושב עלי ואיך אני יכולה לכסות כמה שיותר מהגוף שלי ומה הוא חושב עלי. פשוט נמאס לי, אני כבר לא יודעת מה לעשות. כל פעם שאני נזכרת בזה, חושבת על מי שאני, אני מגיעה למסקנה שאני לעולם לא יהיה שמחה עם עצמי. כל פעם כשאני חושבת על זה העצב מתחיל להשתלט עלי ומה שאני עושה הרגע זה נראה חסר טעם. ונמטס לי מעצמי, שאני לא יכולה לקום ולעשות משהו לגבי זה, שאני לא יכולה להיות מסופקת במי שאני, שאני נותנת לזה לדרדר אותי.

רעיונות איך לגרום לזה להפסיק?
(אין לי שמץ מה להפסיק אבל אני צריכה לנסח את זה השאלה כדי שהנאמנים לא יימחקו לי)