אני צריכה שנייה לפרוק

לפני בערך 4 חודשים סבא שלי נפטר מסרטן. אנחנו ידענו שזה יקרה כבר המון זמן, הוא היה נורא חולה והרופאים אמרו לנו. אני מאלה שלא לוקחים שום דבר קשה, ותמיד מסתכלים על דברים בקטנה, ואבא שלי הוא היחיד שמבין אותי בקטע הזה. ברור שהייתי טיפה עצובה, בעיקר לא הצלחתי לעכל, אבל אפילו לא בכיתי. כאילו אני ידעתי שזה יקרה, וגם לא היינו הכי קרובים. אני מרגישה קצת רע שאני לא עצובה כל כך. לא סיפרתי לאף אחד שהוא נפטר כי אני בכללי לא מספרת מה שעובר עליי לאנשים, לא כי קשה לי, פשוט אני מתמודדת עם הכל די בקלות...
אני פשוט יודעת שדברים כאלה קורים ואני לוקחת הכל בפרופורציות, אני מכירה מלא שסבתא או סבא שלהם מתו. אמרתי פעם משהו לחברה שלי על זה שסבא שלי חולה ממש ושאמא שלי בבית חולים איתו, אבל זה היה ממש בקטנה ובקלילות, אבל משהו כבד. זה כזה, "אה אני לא יכולה להיפגש היום, פחות מתאים, לסבא שלי יש סרטן ואמא שלי הלכה לבקר אותו", אפילו צחקתי כזה בקטנה בסוף שלא יהיה מביך, והיא כן אמרה לי משהו על זה שאני חסרת רגשות, זה קצת צרב. היא לא שאלה אותי על זה מאז ואני לא חושבת שהיא אפילו זוכרת את זה...


מישהו מזדהה איתי על זה שהוא לוקח הכל בקטנה, לא מתעצב ולא מתעצבן בקלות בכלל? אני אמורה להרגיש רע על זה שאני לא עצובה?