שאלה חשובה עבורי...

ואני מבקשת בלי תשובות 'פסיכיאטר', 'מוזיקה', 'חברים'... לא כי יש פסול בזה, אלא כי אני אלך לפסיכיאטר בקרוב, על מוזיקה 24/6 ואני לא אוהבת חברה במיוחד.


וזה יותר מופנה לאנשים שהיו אובדניים, פגעו בעצמם או היו בדיכאון. וגם כרגע.

איך אתם מתמודדים עם השד הזה בלב? שבפנים. זה שאומר כל הזמן 'אין טעם, הגיע הזמן להרים ידיים'.

אני דתייה, וזה מרגיש אפילו יותר קשה להחזיק מעמד עם כל 'ונשמרתם'. וכרגע אסור לי לפגוע בעצמי.

אני מרגישה כל כך מדוכאת לאחרונה. כל פעם שאני מנסה לעזור למישהו ונכשלת, הרגש הנורא הזה תוקף, בא לי להרים ידיים. ואני יודעת שאי אפשר.

אבל איך לשחרר את זה? להבין שזה יעבור גם באותם הרגעים ולא אחרי או לפני? איך להתמודד עם האויב הכי גרוע שלי; אני עצמי?

~סליחה על האורך חח~