יש כאן עוד כאלה שהם מבית דתי והם מרגישים כלואים?

מה הכוונה כלואים?

הרגשתי ככה תקופה ממש ארוכה... אבל הקורונה ממש שינתה לי את זה ועכשיו אני ממש בסדר עם המסגרת שאני נמצאת בה... מצאתי חברים שמרגישים כמוני מהבית ספר, התרגשתי יותר בחיים שאחרי בית ספר..

אחרי הצבא אני כבר אעשה מה שאני רוצה
נמאס כבר

שואל השאלה:
מכל הבחינות האפשריות
לבוש-אני לא מצליחה לבטא את עצמי עם כל השכבות האלה
מראה חיצוני-אני קצת משוגעת ואוהבת שהשיער צבוע בצבע משוגע ובכללי אני אוהבת את כל סוגי העגילים
ובנוסף כמובן מבחינת זה שכופים עליי לעשות דברים שאני לא מסכימה איתם אני צריכה להיות מישהי אחרת בשביל המשפחה שלי
אני מרגישה שהמראה החיצוני שלי לא מבטא אותי
והפעולות שלי בכלל נוגדות את מה שאני מאמינה שנכון
זה מרגיש כמו כלא רק שלא רואים את זה

אחותי דתייה והיא לא מקפידה על שום דבר ממה שאמרת היא הולכת איך שהיא רוצה והיא צבעה את השיער והיא שמה עגילים איפה שבא לה..זה לא בגלל הדת זה אולי בגלל המשפחה שלך?

שואל השאלה:
עד שמצאתי אנשים שמרגישים פחות או יותר את אותו הדבר
הקשר לא החזיק מעמד

שואל השאלה:
המשפחה שלי לא מסכימה בגלל הדת
המשפחה שלי דתית
ולפי ההורים שלי מבחינה דתית זה לא מתאים

אני ככה קצת אבל אני לא דתיה שמורה מידי אלא כן שהולכת עם צמוד וקצר פשוט לא יותר מידי כי לא מרשים לי וגם יותר מידי לדעתי זה כבר לא יפה

תשמעי אני מרגישה ככה כבר מגיל 14 בערך (עכשיו אני 18), אני לא יודעת בת כמה את אבל אם את בגיל צעיר אז עדיף שתדברי עם ההורים שלך על זה.
אני סתם סבלתי כל השנים האלו ואני רק מחכה לצאת מהבית בשביל לעשות מה שאני רוצה, עדיף לגמור עם זה כמה שיותר מהר.

כלוא בדת? אני כן מתכנן לחזור בשאלה בעתיד, אבל כרגע מה רע לי בחיים הדתיים? זה מהנה, לא משהו רע.

כן ואני לא מתמודדת אני סובלת.
וממש מזדהה איתך שואלת השאלה זה בדיוק ככה אצלי.
אני גם אשמח לדעת איך מתמודדים עם זה.

שואל השאלה:
^היי
אם תרצי לדבר על זה ולפרוק
את יכולה
אם את רוצה אני אשלח לך הודעה מהמשתמש שלי

אני אשמח:)

מקווה שתקראי את התשובה, למרות ששאלת מזמן וכבר ענו לך מלא תשובות.
אני גם כמוך, הייתי דתיה ואפילו ממש חרדית. היה לי קשה. הרגשתי שחונקים אותי. קשה לי הסטיגמה, קשה לי עם זה שאני הולכת קצת קצר אז מסתכלים עלי עקום, ובעיקר בעיקר היה לי קשה עם השנאה לחרדים. הרגשתי שאני בן אדם טוב, ולא מגיע לי שישנאו אותי או יסתכלו עלי בעין עקומה רק בגלל שההורים שלי הם חרדים.
היו לילות שהתחרפנתי שאין לי בן זוג. שרציתי בטירוף ללכת למועדון רק כדי להשתכר ולהיות מהחיים. שהתעצבנתי שאין לי מושג אפילו איזה דגם של ג'ינס יושבי עלי טוב, כי בחיים לא מדדתי.
ויום אחד פשוט קרסתי, לא רציתי לעשות כלום. נכנסתי לדיכאון, אמיתי. ואז החברה הטובה שלי, אולטרה חרדית ואולטרה מושלמת, דיברה עם ההורים שלי.
אני לא אספר לך את כל ההשתלשלות של זה, אבל בסופו של דבר הלכתי לפסיכולוגית, לא דתיה, והיא אחרי המון זמן עזרה לי להבין עם עצמי מה הדרך שלי. מה אני חושבת לשלילי רק בגלל השנאה שלי, שמוטעת מיסודה, ומה נראה לי מושלם רק כי אין לי את זה פה.

היום הרבה יותר טוב לי. אמנם לא פשוט, קשה, אבל בסך הכל גן עדן...
פשוט הבנתי מה באמת חשוב לי בחיים.

אני לא קוראת לעצמי חרדית היום. גם לא דתיה. אבל- יודעת מה?! אני גם לא חילונית. אני פשוט אני, חיה בדרך שלי ובצורה שהלב שלי אומר לי.
אני מאחלת לך שתצליחי גם את, להגיע ליום שרגוע לך. שאת לא מחפשת כל הזמן מה שאין, כי טוב לך עם מה שיש לך...
אה, ותודה שקראת את הכל. אוהבת המון!

שואל השאלה:
אנונימית קראתי
זה באמת מסע
אצלי רוב ההרגשה הזאת נובעת דווקא מזה
שאני שונה מאוד מהמשפחה שלי בין אם בצורת חשיבה הכללית
בין אם מבחינת האמונה
אני נגד שנאה לחרדים/דתיים ואם הייתי מאמינה במקרה שלי זה היה מסוג הדברים שאצלי פחות היו מפריעים
אבל כל אחד והסיבות שלו
באמת שאני מעריכה את התשובה שלך
תודה רבה❤

אם תרצי אשמח לדבק בפרטי אני גם דתי עברתי את זה