פליז תיכנסו, פריקה..

התחיל להמאס לי מאמא שלי.
היא בן אדם שמתעצבן בקלות מכל דבר, צורחת המון, ובכללי כל מה שחשוב לה בבית הוא הכוח שלה. זה אומר שכשהיא כועסת אם אני מעזה לענות לה היא מתעצבנת אפילו יותר. אם אני אומרת סליחה אז היא אומרת לי לא להגיד סליחה כי אני לא מתכוונת לזה, ואם אני לא עונה אז היא צורחת עליי לא להתעלם ממנה. אין לי דרך לברוח או להתחמק מהצעקות הבלתי פוסקות שלה.
אני לא יכולה באמת לצחוק איתה, היא כל הזמן אומרת לי לא להתייחס אליה כמו לחברה שלי כי היא לא, וזה כל כך כואב לי שאי אפשר להבין.
כשאני מבשלת אני משאירה לה מטבח מלוכלך בדרך כלל, וזה מחרפן אותה, אז היום היא צרחה עליי ועל אח שלי: '' מצידי תרעבו, אבל אל תשאירו לי מטבח מלוכלך''.
אחרי שרבנו על זה כמה זמן אמרתי לה שהיא בלתי נסבלת ושאי אפשר לחיות איתה והיא אמרה לי שאם היא כל כך מעצבנת אותי אני מוזמנת לעוף מהבית.
אבא שלי מודע לעניין הזה, והוא גם חושב שהיא נוראית, אבל אין לו כל כך מה לעשות בעניין, הוא עושה כל מה שהוא יכול.
אני באמת חושבת שאף פעם אמא שלי לא חיבקה אותי מרצונה החופשי, וזה בסדר מבחינתי, כי היא שונאת כל סוג של מגע או קרבה, וזה פאק שלה שגם היא וגם מי שמסביבה מודע אליו. אבל לפעמים כשאני מחבקת אותה בעצמי היא פשוט אומרת לי להפסיק, וזאת לא אשמתה אבל זה בכל זאת פוגע בי.
רק שיהיה ברור, אמא שלי בחיים לא תרעיב אותי או תגרש אותי מהבית, ואני אוהבת אותה ואת אבא שלי הכי בעולם, ואני יודעת שהם גם אוהבים אותי, אבל לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה...