4 תשובות
המון פעמיים...
חח ברור למי לאא
כן.. ואת צריכה לדעת שבסופו של דבר אם לא ממש רע לך תישארי איפה שאת ותהיי בסביבה שיותר נוח לך בה.. אל תעשי חשבון לטמבלים וכיו' בהצלחה!
גם לי היו המון פעמים שהרגשתי ככה.. הייתי בבית ספר שלא היו לי בו חברות והיה לי שם פשוט סיוט..
שנה שלמה לא היה לי עם מי לדבר חוץ מילדה אחת שהיתה נחמדה והיו לי רק 2 חברות נצלניות שאפילו אחת אמרה לי לקראת סוף שנה "אנחנו לא ממש חברות את יודעת" וזה עוד אחרי שתמיד כשהיא היתה רבה עם החברה השניה היא היתה באה אלי..
ואז שנה אחרי כשהגעתי לבית ספר חדש בכיתה ז רוב הבנות
רצו לדבר איתי ולהיות חברות שלי אבל אני הייתי סגורה ובישנית ולא כל כך דיברתי.. זה קשה פתאום לדבר אחרי ששנה שלמה לא דיברת עם אף אחד..
בכיתה שהייתי בה חשבתי שאף אחד לא רוצה לדבר איתי ולא הבנתי למה בכיתה החדשה המון בנות רצו לדבר איתי..
ואז היתה בת מצווה של מישהי מהכיתה הקודמת והחלטתי ללכת (היום אני יודעת שזאת היתה טעות) הייתי בטוחה שישמחו להפגש אחרי הרבה זמן וממש שמחתי והתרגשתי לקראת הבת מצווה..
ואז אבא שלי (הוא שומר) אמר שאמרו לו לשמור באולם הזה והוא יוכל לקחת אותי אבל אני אצטרך להשאר שם עד שיסתיים לגמרי.. ואני דווקא שמחתי שנשאר כמה שיותר
ואז הגעתי.. אמרו לי שלום אבל כולם הלכו עם חברות שלהן ואני הייתי לבד וניסיתי לבוא אליהן וממש זה היה כאילו אני רודפת אחריהן, הן פשוט התעלמו ממני
וממש התביישתי שאני לבד ככה ואף אחת לא קראה לי להצטרף אליה (דרך אגב בכיתה שאני נמצאת עכשיו אין מצב שיראו ככה מישהי ולא יקראו לה)
ואז הגיע הזמן לשבת בשולחנות ואני מהר ישבתי בשולחן שבו ישבו הבנות לפני שלא יהיה מקום.. ואז היה חסר לאחת מקום והן אמרו לי"אולי תעברי לשולחן ליד?" שם ישבו הדודים של הילדה שעשתה בת מצווה.. אמרתי שאני לא יכולה ובסוף נראה לי הביאו עוד כיסא
ואחר כך הלכנו לבחוץ (כלומר כולם הלכו ואני הלכתי אחריהם) והמלצריות דיברו עם חלק מהבנות ואחת המלצריות הביאה עוגה ושמה על השולחן בצד.. ובדיוק מישהו ביקש מאבא שלי שיביא לו את העוגה והוא לא ידע שזה של המלצרית ולקח אותה.. אחרי כמה שניות היא חוזרת ושואלת איפה העוגה ואמרו לה שהוא לקח את זה.. והיא קראה לו איזה חזיר ושמן (היא לא ידעה שזה אבא שלי) בקושי התאפקתי לא לפרוץ בבכי מולם..
והכי נורא שהייתי חייבת להשאר ממש עד הסוף עד שכולם הלכו ולא יכולתי לברוח כי אבא שלי היה צריך להשאר עד הסוף ולא יכולתי להסביר לו למה אני רוצה ללכת..
בערב הלכתי כל רגע לשירותים כדי שלא יראו את הדמעות.. עד היום כשאני נזכרת בזה אני בוכה.. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה..
עכשיו אני עם כיתה של בנות נפלאות באמת הן תמיד עוזרות לי והן הוכיחו לי כמה הן שונות מהכיתה הקודמת המון פעמים אבל עדיין אני בישנית ואני לא כל כך מתחברת
ועצוב לי כי אני יודעת שאם הייתי יותר משוחררת הייתי ממש מקובלת והיו לי חברות טובות כי דווקא הבנות המקובלות רוצות להתחבר אלי והן באמת (במיוחד אחת מהן) הראו לי שהן חברות אמיתיות..
אפילו המורה שלי אמרה לי שכבר הראו לי כמה אני יכולה לסמוך על כולן והן אמרו לי שאני צריכה להפתח (הן לא יודעות מה קרה בכיתה הקודמת) אבל אני פשוט לא מצליחה.. זה השפיע עלי עד עכשיו וקשה לי עכשיו להפתח את אנשים..
כלומר אני נחמדה לכולן ומחייכת הכל ולא כזאת כעסנית מסתגרת אבל אני נורא שקטה ואם אני רואה קבוצה יושבת אם הן לא אומרות לי קשה לי להצטרף אליהן וגם קשה לי להפתח..
שנה שלמה לא היה לי עם מי לדבר חוץ מילדה אחת שהיתה נחמדה והיו לי רק 2 חברות נצלניות שאפילו אחת אמרה לי לקראת סוף שנה "אנחנו לא ממש חברות את יודעת" וזה עוד אחרי שתמיד כשהיא היתה רבה עם החברה השניה היא היתה באה אלי..
ואז שנה אחרי כשהגעתי לבית ספר חדש בכיתה ז רוב הבנות
רצו לדבר איתי ולהיות חברות שלי אבל אני הייתי סגורה ובישנית ולא כל כך דיברתי.. זה קשה פתאום לדבר אחרי ששנה שלמה לא דיברת עם אף אחד..
בכיתה שהייתי בה חשבתי שאף אחד לא רוצה לדבר איתי ולא הבנתי למה בכיתה החדשה המון בנות רצו לדבר איתי..
ואז היתה בת מצווה של מישהי מהכיתה הקודמת והחלטתי ללכת (היום אני יודעת שזאת היתה טעות) הייתי בטוחה שישמחו להפגש אחרי הרבה זמן וממש שמחתי והתרגשתי לקראת הבת מצווה..
ואז אבא שלי (הוא שומר) אמר שאמרו לו לשמור באולם הזה והוא יוכל לקחת אותי אבל אני אצטרך להשאר שם עד שיסתיים לגמרי.. ואני דווקא שמחתי שנשאר כמה שיותר
ואז הגעתי.. אמרו לי שלום אבל כולם הלכו עם חברות שלהן ואני הייתי לבד וניסיתי לבוא אליהן וממש זה היה כאילו אני רודפת אחריהן, הן פשוט התעלמו ממני
וממש התביישתי שאני לבד ככה ואף אחת לא קראה לי להצטרף אליה (דרך אגב בכיתה שאני נמצאת עכשיו אין מצב שיראו ככה מישהי ולא יקראו לה)
ואז הגיע הזמן לשבת בשולחנות ואני מהר ישבתי בשולחן שבו ישבו הבנות לפני שלא יהיה מקום.. ואז היה חסר לאחת מקום והן אמרו לי"אולי תעברי לשולחן ליד?" שם ישבו הדודים של הילדה שעשתה בת מצווה.. אמרתי שאני לא יכולה ובסוף נראה לי הביאו עוד כיסא
ואחר כך הלכנו לבחוץ (כלומר כולם הלכו ואני הלכתי אחריהם) והמלצריות דיברו עם חלק מהבנות ואחת המלצריות הביאה עוגה ושמה על השולחן בצד.. ובדיוק מישהו ביקש מאבא שלי שיביא לו את העוגה והוא לא ידע שזה של המלצרית ולקח אותה.. אחרי כמה שניות היא חוזרת ושואלת איפה העוגה ואמרו לה שהוא לקח את זה.. והיא קראה לו איזה חזיר ושמן (היא לא ידעה שזה אבא שלי) בקושי התאפקתי לא לפרוץ בבכי מולם..
והכי נורא שהייתי חייבת להשאר ממש עד הסוף עד שכולם הלכו ולא יכולתי לברוח כי אבא שלי היה צריך להשאר עד הסוף ולא יכולתי להסביר לו למה אני רוצה ללכת..
בערב הלכתי כל רגע לשירותים כדי שלא יראו את הדמעות.. עד היום כשאני נזכרת בזה אני בוכה.. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה..
עכשיו אני עם כיתה של בנות נפלאות באמת הן תמיד עוזרות לי והן הוכיחו לי כמה הן שונות מהכיתה הקודמת המון פעמים אבל עדיין אני בישנית ואני לא כל כך מתחברת
ועצוב לי כי אני יודעת שאם הייתי יותר משוחררת הייתי ממש מקובלת והיו לי חברות טובות כי דווקא הבנות המקובלות רוצות להתחבר אלי והן באמת (במיוחד אחת מהן) הראו לי שהן חברות אמיתיות..
אפילו המורה שלי אמרה לי שכבר הראו לי כמה אני יכולה לסמוך על כולן והן אמרו לי שאני צריכה להפתח (הן לא יודעות מה קרה בכיתה הקודמת) אבל אני פשוט לא מצליחה.. זה השפיע עלי עד עכשיו וקשה לי עכשיו להפתח את אנשים..
כלומר אני נחמדה לכולן ומחייכת הכל ולא כזאת כעסנית מסתגרת אבל אני נורא שקטה ואם אני רואה קבוצה יושבת אם הן לא אומרות לי קשה לי להצטרף אליהן וגם קשה לי להפתח..
מישהי..
באותו הנושא: